מדרש הנעלם, שיר השירים

[זהר חדש, ס ט"ג] [p. 3] רבי רחומאי פתח )ישעי' יא:2( ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'. הא הכא ארבע רוחות ולא זכה בהם אדם זולתי מלך המשיח בלבד. והכתיב (יחזקאל לז:9) מארבע רוחות באי הרוח, ארבע לא כתיב. אלא מארבע רוחות, זהו רוח שלם.

אמר ליה היאך.

אמר ליה זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך, נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכ"ש [p. 4] הזכר והנקבה בהתחברם שם ארבע רוחות ביחד. והבן הבא מהם, זהו רוח הבא מארבע רוחות, כמא דאת אמר מארבע רוחות באי הרוח, וזהו רוח שלם.

 

רבי ברכיה אמר יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי. נפקנא לגביה אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא ביה. נזיפנא ביה ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמי' אחורי דשא ודמך. אמינא, הוא וכלבא ייכלון כחדא.

דהכי א"ר מניומי סבא דגוש חלבא, מהו (ישעי' נו:11) והכלבים עזי נפש לא ידעו הבין, [p. 5] אלו עמי הארץ שהם עזי פנים ככלב. עזי נפש ככלב, מאי טעמא. מפני שלא ידעו הבין, דקב"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו. ועל דא אינון עזי נפש, ובג"כ הוא וכלבא ייכלון כחדא.

כד איתער קם וקריב לגבי פתורא. מאיך רישוי ולא אמר מידי. חמינא ואסתכלנא בעינוי דחייכן. אמר לי ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם ועד דלא יפקוד ליה ויבדוק ליה. אי איתוסף למהך באורחא דא, לא יתקיימון לך בנין. מיד אהדר ואמר ייחון לך ויקימון לך.

[p. 6] אמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת.

אמר לי אסור ליה לבר נש למיליט גרמי' וכל שכן אחרא, בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים.

אמינא הכי הוא ודאי דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ואתקיים. ואנת בדיקנא בך, ולווטך לאו כלום.

 

פתח ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללה דא על תנאי הוה וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ובג"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא דעובדא דמשכנ'. ואיהי פרשת ואתה תצוה, דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן. ואתמחי מכל ההיא פרשתא דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי אתקיים.

כיון דארגישנא ביה, קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא. אמינא ליה והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה.

א"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

[p. 7] שאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא אתיבת לי כד בדיקנא בך.

אמר שינתא אניס לי. תרין יומין הוו דלא דמיכנא, והשתא דשינתא אתא לעיני. לא אתיבנא לך.

לבתר דאכל ושתה, פתח ואמר שיר השירים. ש רברבא, והיא תניינא מסופא דאתווי דאלפא ביתא. ב דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא. מאי טעמא.

בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, ועל דא איהי בתלת סמכין. דהא אבהן [ס ט"ד] אינון רתיכא, וכל שיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהי. ובג"כ שירותא דיליה בשי"ן. ב איהי ביתא דעלמא דעובדא דעלמא איהי.

וע"ד קיימ' בשירותא דספרי"ן, ד' אינון. דהא כגוונא דאיתעבידו וכההוא רזא דילהון, הני [p. 8] אתוון רשימין ברישא. ואינון אתוון רברבן דסלקן על כל שאר אתוון. וההוא את רזא וסתרא דכל ספרא.

ואלין אינון, א דדברי הימים, ב דבראשית, מ דמשלי, ש דשיר השירים. אלין ד' אתוון, ריש ספרין אינון, אתוון רברבן. ומאן דידע בהו ינדע רזא דכל ספרא. דשיר השירים רשים בההוא את, וההוא את אוליף רזא דכל ספרא.

א, תיקונא דיליה דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא על כלא, בגליפו, דאיתעטר איהי נקדה קדמאה דשלטא על כלא בגליפו, דאיתעטר לאתפשטא תחותיה. וא"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם בשלימו. הוא ובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי, ודא איהו שלימו דאדם.

בגוונא אחרא, וא"ו באמצעיתא דיוקנא דאדם ואתאחיד' ביה מתרין סטרין כגוונא דדרועין, מסטרא דא ומסטרא דא.

[p. 9] ודא א דיוקנא ורזא דיליה אדם איהו. ועל דא רשימא אל"ף בריש ספרא דדברי הימים. דהא לא אתא ההוא ספרא אלא לאשלמא אדם בסתרוי ודרגוי באינון תולדין דיליה, למהוי כולא חד, אדם שלים.

ב איהי ביתא דכל עלמא. מסחרא לתלת סטרין, עילא, ותתא, וכל עובדין כלילן בגווה כחדא. תלת סטרין דכל עלמא, ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני, דאיהו מדורא בישא דתמן שרת רעה דכל עלמא, כד"א (ירמי' א:14) מצפון תפתח הרעה. ועל דא ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא איהי בריש אורייתא רברבא רשימא לאחזאה על כל ספרא.

וספרא דא כעובדא דבראשית אתעביד, ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית. ועל דא רישא דספרא ב, סיומא דספרא ם, דכל ספרא ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק.

[p. 10] מ' פתיחא רזא דנוקבא שלימתא, אשת חיל, מתעטרא בעטרהא. ועל דא כל ספרא דמשלי לאו איהי אלא תושבחתא דהאי אשת חיל, ולמיתב דעתא דבני נשא, ולאסתמרא מאשה רעה. כמא דאת אמר לשמרך מאשה רעה ולאתקרבא להאי אשת חיל בפולחנא עילאה. ועל דא מ רברבא בריש ספרא, דכל ספרא על ההוא רזא אזלא.

ש דא איהי מתייחדא ברזא דרתיכא עילאה. דאבהן אינון רתיכא עליאה, ואברהם ויצחק אחידן דא בדא וכלילן דא בדא. ויעקב עאל באמצעיתא ואסכים לתרין סטרין. ועל דא מתייחדאן כולהו ברזא דעלמא עילאה.

ובגין כך תושבחתא דא ברזא דרתיכא עילאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא דיליה ובג"כ איהי רברבא. ובג"כ אתייחדת בריש ספרא לאחזאה דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן. ועל רזא דא את דא אתחזיאת שבחא דכל ספרא.

[p. 11] בההיא שעתא קמנא ונשיקנא ליה, ותבענא מניה דימחול לי. ומחל לי.

 

פתח ואמר (קהלת ה:5) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא בהאי עלמא. האי קרא אתיבון לי חברייא דהכי אצטריך למיכתב אל תתן את פיך לחטיא את נפשך, כד"א נפש כי תחטא. ולא [סא ט"א] אשכחן קרא בשר כי תחטא אלא נפשו ויאות הוא.

אלא הכי מסקנא, דאסור ליה לבר נש למשתעי מלי דזנותא אפי' באיתתיה, בגין דיתקשי וייתי להרהורין בישין אחרנין, ויהא דש באידריה ויזרע חטין אחרנין. הה"ד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דא בשר קדש, דכתיב ונתתי בריתי בבשרכם.

[p. 12] ואל תאמר לפני המלאך, ההולך לימינו. אל תאמר דברים שאינן כהוגן, אלא כל דבריך בנחת ובמשקל. מאי טעמא, מפני כי שגגה היא, וחייב על זה קרבן שגגה.

ועוד שעל זה למה יקצוף האלהים על קולך. מפני שהקול יוליך אותו עוף השמים ומעמיד אותו לפני הקב"ה.

לחבל את מעשה ידיך, על חטא הבשר. מאי טעמא, מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו תמן, ובלבד שישמור אותו. ואם לא שמר אותו מעבירים ממנו ומשחיתים ומחבלים אותו שזהו מעשה ידיו של אדם. ואחר כך מכניסים אותו בגיהנם ואין להם על מה שישגיחו.

[p. 13] השתא ברי הוי זהיר בכבוד חבירך יותר מגופך.

 

פתח רבי יהושע ואמר (תהלים פד:4) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך, יי' צבאות מלכי ואלהי. גם צפור, תמן תנינן עבד קב"ה בארעא אתרין ודוכתין קדישין עילאין יתיר משאר דוכתי ישובא.

וכלא כגוונא דיצירה דבר נש, דקב"ה בריר ההוא זרעא ומנפציה כהאי דמבריר ומנפץ חטין, תבנא לחוד וקש לחוד, עד דבריר חטין על דוכתייהו.

[p. 14] כך נטל קב"ה תלגא מתחות כורסי יקריה. וההוא תלגא מתחממא בכמה גוונין ואטיל לה בגו מייא דאתתא.

מהכא דאיתתא לא מתעברא עד דתושיד מייא, ובאינון מיין אטיל דכורא תלגא, ההוא זרעא דאיהו מחובר כחדא יתיר מההוא דאתתא, כגוונא דתלגא לקביל מייא.

לבתר דאטיל ליה קב"ה גו מייא, בריר ליה ונפיץ ליה. ועבד בקדמיתא טיבורא דאיהו נקודה חדא מגו ברירו דתלגא, וההוא טיבורא איהו נקודא דציון. ומתמן אתפשטו ארבע חוטין לארבע סטרין דעלמא, מזרח ומערב, צפון ודרום.

[p. 15] מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דמזרח אתעביד מניה גופא, שארי במזרח וסיים במערב. גופא איהו ארעא דישראל. אתרשים באתויי אדנ"י, אדון ורבון כל עלמא.

מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דדרום, דאיהו ברירו דכל תלגא ותוקפיה, אתעביד מניה דרועא ימינא. ואיהו ברירו דעינוגא, ודא ג"ע דעאל ביה אדם הראשון, ואיהו ענוגא דנשמתין. ודא טמיר וגניז, ימינא דכל עלמא.

מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דצפון אתעביד מניה ואתברי דרועא שמאלא. ודא גיהנם, מההוא פסולת דתלגא, ואיהו לעונשא דנשמתין דחייביא.

[p. 16] רישא, איהו בשמייא אתתקן. והוה עלמא בלא רישא עד דאתבני בי מקדשא. כד איתקם משכנא איתקם רישא.

פומא דכל עלמא דאתתקן ברישא, סיני. והוא רשים האי פומא גו מייא מברירו דתלגא. ירכין וכל שאר איברים, בכל שאר ארעא.

וכשם שהאשה יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה, כן כשבקש הקב"ה להוציא הארץ לאויר העולם היו המים עולים ויורדים, יעלו הרים ירדו בקעות. מה עשה הקב"ה. הוציא מן הרקיע רעמים וזועות, ונסו המים. הה"ד מן גערתך ינוסון מן קול [סא ט"ב] רעמך יחפזון. ויצאה הארץ ונשארה נמוכה, מלוכלכת כולד הזה היוצא, נבוך כמת, ומלוכלך מהלידה.

כשם שמפעפעין את הולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו לחממו, ומראה להאיר, כך עשה הקב"ה בעולם כשיצא' מתוך המים. וכולא בחד קרא, הה"ד קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל. מיד, רגזה הארץ. [p. 17] לאחר כן נסתם הפה והטבור עד שבאו ישראל, והפה נפתח בראשו בשמים. וזה סיני שנתנה בו התורה ושם נתתקן הדבור.

וכשנכנסו ישראל לארץ נסתם הפתוח, ונפתח הסתום. נסתם הפה שלא היה בו הדיבור, הפך מן האדם. נפתח הטבור, בהמ"ק. ומשם אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, וכל העולם נזון מתמצית ארץ ישראל.

ובג"כ דוכתין ואתרין אינון בעלמא בשבחא אלין על אלין. גן עדן, דרועא ימינא דכל עלמא, אית ביה דוכתין ואתרין לשבחא אלין על אלין, ותמן הוא עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

[p. 18] ובחד היכלא מינייהו אית אתר טמיר וגניז מכולא, ולית מאן דידע בההוא אתר בר צפור חד דאתי בכל יומא תלת זמנין ומצפצפא ואמ' בגו אילני דגנתא. ובההוא צפור ידעין נשמתין סימנייהו בזימנא דאודן ומשבחן, ובזמנא דמשתדלן בחכמתא למנדע.

וההוא צפור עאל בההוא היכלא, ואיטמר ואגניז ולא ידיע. ודרור, דא היא נשמתא קדישא דסלקא לעילא, והיא בת חורין.

ד"א ודרור קן לה, דא יובלא דכתיב וקראתם דרור. קן לה, בחכמתא עילאה. צפור ודרור, דא לעילא ודא לתתא.

אשר שתה אפרוחיה, מאן. האי דרור שנת החמישים, דאפיקת מינה שית אפרוחין והאי צפור. אינון אפרוחין, תיאובתא דילהון לגו תרי מדבחן, מזבח הפנימי ומזבח החיצון. נטלו ממזבח הפנימי ויהבו למזבח החיצון. [p. 19] מלכי ואלהי, מלכי דא מזבח החיצון, ואלהי דא מזבח הפנימי. מזבח החיצון תיאובתי' תדיר לגבי מזבח הפנימי, ולעולם לא שכיך מלזמרא בשירין ותושבחין, הה"ד שיר השירים אשר לשלמה.

כל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכל נהרין ממנו. וכ"ז שהפתילה נעדרת והשמן חסר מן הפתילה, האור נסתלק ואין מי שיודע באותו אור כלום. כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת עליהם ואומרת שיר, ואינו משתכך לעולם. כדוגמת האור על הפתילה שאינו משתכך לעולם לנגד מעלה. ואותו השיר, זהו המעולה שבשירים, קדש קדשים. נעדר הפתילה, כביכול, נעדר האור ונסתלק, ואין מי שיודע בו. [p. 20] ושלמה צווח ואומר וזכור את בוראך, היה מתתקן ומסרגל עצמך במצות ובמעשים טובים בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא בוהר בפתילה.

ד"א על האור ההוא בזמן שהפתילה מתוקנת. אמר לנגד אותו האור וזכור את בוראיך, התעורר לנגד הקב"ה בשיר, ותעורר האהבה.

 

עד אשר לא יבואו ימי הרעה, בזמן שהלבנה מתמעטת ותשלוט הרעה, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש, זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן, דכתיב בו ונהר יחרב ויבש.

והאור, שברא הקב"ה ונתעטף בו והוא ימינו, הה"ד [סא ט"ג] השיב אחור ימינו. [p. 21] והירח הוא הים המתמלא מאותו נהר, הה"ד (איוב יד:11) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם אחר בכייתן של מלאכי השרת, דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון.

 

ביום שיזועו שומרי הבית, אלו שומרי החומות דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים. והתעותו אנשי החיל, אלו הם ששים גבורים סביב לה. ובטלו הטוחנות, אלו הם אוכלי הקרבנות כי מעטו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני יי' המשוטטות בכל הארץ, והם שבעה עיני יי'.

[p. 22] וסוגרו דלתים בשוק, אלו הם השערים שכולם ננעלו זולתי שערי דמעה שהם לא ננעלו. בשפל קול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ונשפלה לעפר. וקולה שהיתה משוררה תמיד בשיר האהבה, שפל. וישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותם על השיר, מהם משוררים ביום, ומשמרות משוררים בלילה.

[p. 23] גם מגבוה ייראו, כי גבוה מעל גבוה שומר, ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בנעימה ובקדושה. ובחרבן בית המקדש יצתה מארה, ודין חזק מצוי לפניו. וגובה יירא מגבוה ומדינו.

וחתחתים בדרך כתיב (ישעי' מג:16)הוא הנותן בים דרך. ובאותו דרך היה יורד ובא הטל מראשו של הקב"ה, וכל שמחה וכל טוב וכל רצון באותו הדרך היה בא. ובחרבן בהמ"ק תבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואימתני ודינא ותקיפא בההוא דרך הוו.

וינאץ השקד, כמא דאת אמר וישקוד יי' על הרעה, וכתיב מקל שקד. יצמח השקד אחד ועשרים יום, כך מי"ז בתמוז עד תשעה באב. ומיום שהשקד צץ הפרח, אין מוציא פרי עד כ"א יום.

[p. 24] ויסתבל החגב, יותן הסבל על שכמו של בית דוד. ותפר האביונה, זו עבודת בית המקדש למטה. וצווחין בני נשא ולא מתענון, מאי טעמא. כי הולך האדם אל בית עולמו, מסתלק הכבוד למעלה למעלה. ואינון צווחין, ולית מאן דישגח בהו, בגין דאיהו אסתלק לבית עולמו, דנפק. ועל דא אשתכח מארה וביש ומות ומאורעות רעות בעולם, וספדין וצווחין בכל יומא, דכתיב כי עלה מות בחלונינו.

עד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה. ותרוץ גולת הזהב, דאיהי נחתא בההוא חוט. נשבר החוט, נפל הגולה. ותשבר כד על המבוע, שהתורה נשתכחה בגלותא, ואותו המשאב יופיא"ל השר, לא שאב ממעין התורה, ובני אדם נבוכים בה. ונרוץ הגלגל אל הבור, ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום.

[p. 25] וישוב העפר אל הארץ כשהיה. ויכלו כל הנשמות, והעולם יכלה, והעפר שהכל נהיה ממנו ישוב כבתחלה, ויהיה העולם חרב כשהיה.

והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה. ובאותו זמן כתיב (דניאל יב:2) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו.

אתא ר' עזריה ורבי [סא ט"ד] מרינוס ונשקוהו ברישיה. קרא עליה (משלי יח:15) לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת.