מדרש הנעלם, פרשת נח

[זהר חדש, כ ט"ב] [p. 223] רבי פתח בהאי קרא (שיר ה:7) מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. כמה חביבה היא הנשמה הנתונה מתחת כסא הכבוד ממקום קדוש מארצות החיים כד"א (תהלים קטז:9) אתהלך לפני יי' בארצות החיים.

ולמה קראו דוד ארצות החיים. וכי למעלה יש ארצות. א"ר יצחק לא ארצות ממש ולא אדעתא דארצות אמרו דוד אלא לשון ריצוי הוא כד"א (יחזקאל כ:41) ארצה אתכם. כלומר אמר דוד אתהלך לפני יי' במקום אשר ירצו תמיד הצדיקים הנקראים חיים אשר רצונם [כ ט"ד] וחפצם ללכת שמה. וממקום טהור באה הנשמה להאיר את הגוף האפל כדי להוליכו בדרך ישרה ולעבוד עבודתו ורצון בוראו לבא למחר וליטול שכרו.

[p. 224] א"ר יהודה אלמלי לא הוינא בעלמא יאות לן ולא ניהב חושבנא למאריה דפיתקא. לבתר אמר הדרי בי.

ת"ח מה כתיב באדם, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. א"ר זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר להוליכו בדרכי קונו. והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו.

ת"ר כשהאדם הולך בדרכי קונו הרבה מסייעין אותו נשמתו מסייעת אותו מלאכי השרת מסייעין אותו שכינתו של מקום מסייעת אותו וכלם מכריזין לפניו ואומרים (משלי ד:12) בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל.

רבי נתן אומר נשמתן של צדיקים מסייעין אותו.

 

[p. 225] רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי הוו אזלו מאושא ללוד. א"ר יוסי לר' אלעזר אפשר דשמעת מאביך מאי דכתיב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים.

א"ל הכי שמיע לי מאבא. אינון הוו מלאכים דאוזפוהו בקדמין מארעא דישראל.

א"ל מאן אינון.

א"ל לא ידענא.

א"ל יאות לכון צדיקיא מלה דפומכון ככתרא דמלכותא ברישא דמלכא.

עד דהוו אזלי מטו למערתא דלוד. שמעו ההוא קלא דאמר תרין עוזלין דאיילתא עבדו קדמי רעותא דניחא לי ואינון הוו משרייתא קדישא דערע יעקב קמיה.

[p. 226] אתרגיש ר"א ואצטער בנפשיה ואמר מאריה דעלמא כך אורחוי טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא.

אתרחיש ליה ניסא ושמע ההוא קלא דאמר אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי וחמא דיוקנא דאביו. א"ל אבא שאילנא ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתיזיב מלבן.

א"ל ברי פוק פיקתך וסב סיבתך דפום ממלל רברבן הוה. ולא דא הוא בלחודוהי אלא לכל צדיקא נשמתהון דצדיקיא מערען קדמוהי לשזבותיה ואינון מלאכיא קדישי עילאי.

[p. 227] ות"ח יצחק קיים הוה בההוא שעתא אבל נשמתא קדישא אתנסיבת בכורסי יקרא דמאריה כד אתעקד על גבי מדבחא ומכדין אסתימו עינוי מחזי והיינו דכתיב ופחד יצחק היה לי.

א"ל מה אנא תמן.

[p. 228] א"ל אנא ואת מלאכי עילאה לאשתעשעא במשיחא מלכא דדוד.

קם. עד דהוה קם חמי חמוי דאנפוי נהירין כשמשא. א"ל חמוי, מלה חדתא שמעת או בנהירות יקרא זיוא דמשה אסתכלת.

א"ל לא. אלא זכאין אינון צדיקיא דמטמרין להון משרייתי קדישי עילאי שנאמר (תהלים צא:11) כ"י מלאכי"ו יצו"ה ל"ך לשמרך בכל דרכיך.

 

א"ר יהודה עשה הקב"ה ירושלים למעלה כנגד ירושלים של מטה ונשבע שלא יבא שם עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה שנאמר (הושע יא:9) בקרבך קדוש ולא אבא בעיר.

ושבע כתות של מלאכי השרת שומרים אותו סביב ועל כל פתח ופתח כתות של מלאכי השרת והם הפתחים הנקראים [p. 229] צדק ואלו הם הפתחים המכוונים להכנס שם נפשות הצדיקים. ודהמע"ה נכסף להם שנאמר (תהלים קיח:19) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער ליי' צדיקים יבואו בו. ולמעלה מהם שומרים מה"ש בחומות העיר שנאמ' (ישעי' סב:6) על חומותיך ירושלים, זו היא ירושלים של מעלה, הפקדתי שומרים ,אלו מה"ש [כא ט"א].

ותאנא שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים להכנס עד מקום מעלתם ועל כל פתח ופתח שומרים.

הפתח ראשון נכנסת הנשמה במערת המכפלה שהיא סמוך לג"ע ואדה"ר שומר עליו. זכתה, הוא מכריז ואומר פנו מקום שלום בואך, ויצאה מפתח הראשון.

הפתח השני בשערי ג"ע ומוצאה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. זכתה, נכנסת בשלום ואם לאו שם תקבל עונשה ותשפט בלהב הכרובים. וכנגדם היו הכרובים במקדש בשעה שהכהן נכנס ביום הכפורים. זכה, נכנס בשלום, לא זכה, מבין שני הכרובים יוצא להב [p. 230] ונשרף מבפנים ומת. והיו מכוונים כנגד אלו אשר בשער ג"ע לצרף הנשמות.

זכתה הנשמה נותנין לה פינקס סימן ליכנס ונכנסת לג"ע אשר בארץ. ועמוד אחד של ענן ונוגה מעורב זה בזה ועשן סביביו שנאמר (ישעיה ד:5) וברא יי' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה. והוא נעוץ מלמטה למעלה לשערי שמים. זכתה לעלות למעלה עולה באותו עמוד. לא זכתה יותר, נשארת שם ומתעדנת מהטוב אשר למעלה. דא"ר יוסי ראיתי ג"ע והוא מכוון כנגד פרוכת קרח הנורא אשר למעלה. והיא נהנית מזיו השכינה אבל אינה ניזונת ממנה.

זכתה לעלות, עולה באותו עמוד עד שמגעת הפתח השלישי והוא נגד הרקיע הנקרא זבול ומגעת עד ירושלים אשר שם ושם השומרים. זכתה, פותחין לה הפתחים ונכנסת.

לא זכתה, נועלים השערים ודוחים אותה לחוץ ונוטלים פינקסה ממנה והנשמה אומרת מצאוני השומרים הסובבים בעיר. אלו מלאכי השרת השומרים ביהמ"ק וירושלים אשר למעלה. נשאו את רדידי מעלי. זהו פינקס סימנה. [p. 231] שומרי החומות כד"א על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים.

זכתה לעלות, נכנסת שם באותן השערים ומשבחת להקב"ה בבית המקדש אשר למעלה ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן.

א"ר יצחק לרבי חייא מה קרבן הוא זה. יכול לומר כשאר הקרבן.

א"ר חייא הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך.

ומיכאל הולך עמה לפתח הרביעי והחמישי והששי. אומר לפני הקב"ה רבש"ע אשרי בניך בני אוהביך אברהם יצחק ויעקב אשריהם הצדיקים הטובים הזוכים לזה. עד שמגיעים לשער השביעי שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מצויין שם וכל נשמותיהם של צדיקים כלם שם ונעשים מלאכי השרת ומקלסין לפני הקב"ה ונזונין מזיו אספקלריא המאירה ושם המנוחה והנחלה ונוח חיי העוה"ב אשר עין לא ראתה אלהים זולתך.

[p. 232] וזהו אלה תולדות נח נח איש צדיק. מי ראוי להיות בזאת ההנאה המנוחה והמרגוע. איש צדיק תמים.

אמר רב פפי זאת המנוחה למעלה היא את האלהים התהלך נח, למעלה ולא למטה.

 

אלה תולדות נח.

ר' אלכסנדראי פתח (תהלים פא:10) לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. לא יהיה בך אל זר, זה יצה"ר, ולא תשתחוה לאל נכר, שלא תבעול ארמית.

[p. 233] רבי אלעזר אומר לא יהיה בך אל זר, שלא תהא נוח לכעוס שכל הכועס כאלו עובד ע"ז.

דא"ר עקיבא כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לך עשה כך ולמחר אומר לך עבוד ע"ז והולך ועובד.

הוא היה אומר כעס ת"ח גדול מכולן. בד"א. בדברים שהם כנגד הקב"ה דאמרה תורה (משלי כא:30) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי'. אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר. ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים מותר. ושאר אנשים אסור שאין כעסנותם ליראת שמים.

א"ר שמעון מדת הצדיק קשה לכעוס ונח לרצות וזו המדה גדולה מכולם ובא הכתוב להורות אלה תולדות נח, נח בדעתו נח בדיבורו נח במהלכו. ומי עושה זה. איש צדיק וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד תמים היה [p. 234] בדורותיו. ולמאי יזכה. את האלהים התהלך נח למעלה על כל המעלות. [כא ט"ג]

 

ויולד נח שלשה בנים.

תאני רבי כרוספדאי אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות לו עזר בעבודת בוראו והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה והיצר הרע המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות והיא הנקראת חם. והנהגת היצ"ט המנהיג את האדם בכל טוב וליפות מעשיו בתורה וביראת השם והיא הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים.

ומי מעכב ומפסידו. ותשחת הארץ לפני האלהים. זהו הגולם המפסיד והמשחית את הכל. ועליו אמר שלמה (שם ו:32) בחכמתו משחית נפשו הוא יעשנה. [p. 235] מאי הוא יעשנה. א"ר כרוספדאי הגולם יעשנה נשחתת.

 

ד"א אלה תולדות נח. מה כתיב למעלה מהענין. וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו.

רבי אליעזר אומר בא וראה שאין כמדת בשר ודם מדותיו של הקב"ה. מדת בשר ודם עושה מה שעושה ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו. יכול הקב"ה כן. ת"ש דכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע והזהיר לאדם ואמר ובחרת בחיים למען תחיה. ואם הוא הולך בדרך רע הוא בעונו ימות שנאמר (שם ה:22) עונותיו ילכדונו את הרשע. כך כתיב וירא יי' כי רבה רעת האדם. אמר הקב"ה אני רואה כי כולם מחוייבים ואם יכלו ברעתם הרי יאבד עולמי. כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה בעולם התנחם ושמח.

[p. 236] וא"ר אליעזר האי וינחם לשון נחמה הוא וכן כל וינחם שבתורה לשון נחמה הוא. רואה את הרע ורואה את הטוב ומתנחם עם הטוב.

א"ל ר' עקיבא לדבריך מאי ויתעצב אל לבו.

א"ל בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה. כי אע"פ שהתנחם לקח עצבון על אבדת הרשעים שאע"פ שהיו רשעים אינו חפץ במיתתן ולא היתה שמחה לפניו.

א"ר יהודה מאי דכתיב ונח מצא חן בעיני יי'. שמו גרים, נח בהפוך חן. ולמה פתח קרא בתולדותיו תחלה. כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק אף הם היו צדיקים וראויין להתיישב העולם מהם.

ומנא לן. תא חזי כיון שנכנסו לתיבה ראו בצערו של עולם ונצטערו ומנעו עצמם [p. 237] מפריה ורביה ואעפ"י שיצאו כמו כן עד שראה הקב"ה מעשיהם ואמר לא תהו בראתי עולמי ואתם פרו ורבו הזדווגו לנשותיכם ועשו פריה ורביה. באותה שעה ברכם שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו'.

 

אלה תולדות נח. רבי פנחס פתח ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. מאן אינון בני האלהים. בני גדולי הדור. מלמד שהיו טובות מראה. כתיב הכא כי טובות הנה וכתיב התם )ש"ב יא:2( טובת מראה מאד. היו הולכות ערומות ואנשים הולכים ערומים ואלו ואלו רואים את ערותם ונואפים אלו עם אלו. ולמה נקראו בני האלהים. שהיו גבורים בני ענקים.

[p. 238] אמר ריב"ל זימנא חדא ערעית בטורא דטינרא דעיטם ואשכחית בתרי סטרי טינרא תרין גוברין ודמיין בתרין פומין דא עילאה דדא והוו ממללו דא עם דא, תא ונעבריה מן עלמא. אזדמן להו ההוא גוברא רברבא דאגרת בת מחלת ושמיה יוסף שידא. אמר להון הלא דא הוא רבה סגיאה עילאה דדרא די בגזרת פומיה אעבירנא מן ישובא דארעא, ודא הוא דמכרזי עליה ברקיעא.

[p. 239] עד דהוינא אזלי אשכחנא אמהון דגוברייא [כא ט"ד] אינון. אמרה לברתא זעירתא אלין אינון חגבייא זעירייא דחילהון בפומהון, אייתי להון גבאי ונעביד מנהון טעמא דתבשילא לאחוך.

עד דאתת איתרחיש לן ניסא ואיתעביד מקדמהא נהרא דמיא רברבא. שמענא דהוות אמרת אימא אימא פרפרא רבאת סברנא עברת. וערקנא מנהון ואשתזיבנא.

ואמר ריב"ל בימי דור המבול עשה הקב"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון ולא היו זורעין וקוצרים אלא הרוח מנשבת ומנשר החטים למטה ואוספים אותן וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו.

[p. 240] וא"ר יהושע לא נחתם גזר דינם של דור המבול עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר ותמלא הארץ חמס.

ובימי דור המבול היו פרים ורבים הרבה ומשעה שהיתה האשה יולדת היו הולכים ושולחים אותם כצאנם שנאמר )איוב כא:11( ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון. ולאחר כל זה מאי כתיב בהו, (שם:14) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו עד שנגזר דינם והעבירם מן העולם.

 

ת"ר נח היה מתרה בהם קודם ולא שמעו ממנו. שהה בעשיית התיבה למען יראו וישובו והיו מלעיבין בו עד שגבר עליהם התהום שהיו המים יוצאין [p. 241] רותחין כאש והמים מלמעלה ונמחו מן העולם.

א"ר יצחק מאי דכתיב (תהלים כט:10) יי' למבול ישב. וכי לדוד היה לומר דבר זה. וכל העולם יודעין שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם.

אלא א"ר יצחק בא וראה בכל מקום את מוצא אלהים מדת הדין, יי' מדת הרחמים. ואע"פ שמדת הדין היה מדת רחמים היה בו שאלמלא כך אתחרב עלמא. אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא. וכן את מוצא רפואה זו בכל דין שהוא עושה וכן ויי' המטיר על סדום, נשאר ממנו פלטה, ויגוף יי' את העם, נשאר פליטה וכן כלם.

 

[p. 242] א"ר יהודה חכמין הוו דרא דטופנא טפי דהוו ידעי מה די למהוי אבל נסבו סוכלתנו בלבהון ואמרו אי קב"ה ייתי טופנא אנחנא גוברין ראמי קומתא ונשוט על אפי מיא ונשתיזיב. ואי מן תהומא ייתי מיא רגלנא נשוי על בירא דמיא ולא יפקון מיא ונשתזיב. כד אתא טופנא ארתח קב"ה מיא דתהומא והוו משוי רגליהון על עינא דמיא ואתמשך משכיה מניה והוו נפלי ומיא מלעילא הוו מתגברי עם מיא דתהומא והוו מתגלגלין ונחתין נמוקין ברתיחותא דתהומא לבבל.

 

ויבאו אל נח אל התיבה.

ר' יוחנן פתח (שם סה:5) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. בא וראה כמה יש לאדם ליזהר ולבדוק עצמו ומעשיו בכל יום ויום. היאך. קם בצפרא יימר יהי רצון מלפניך יי' אלהי ואלהי אבותי [p. 243] שיהא לבי נכון ומסור בידי שלא אשכחך. אושיט רגלוהי למיזל יעיין בצעדי רגלוהי דלא ישוטון לאבאשא. אזל לדבר מצוה ירהט שנאמר (הושע יא:10) אחרי יי' ילכו כאריה ישאג ואפי' בשבת מצוה למירהט. עבר כל יומא צריך למבדק גופיה מה דעבד בההוא יומא ואי צריך יעשה מיד תשובה עליו קודם שיישן.

ת"ר מאי דכתיב כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף.

א"ר יהודה כרם היה לשלמה, למלך שהשלום שלו, בבעל המון, אלו מלאכי שלום. נתן את הכרם לנוטרים, [כב ט"א] אלו שומרי משמרת בארץ. איש יביא בפריו אלף כסף, אלף הנאות שהנשמה כוספת בהם.

[p. 244] ד"א כרם היה לשלמה, זו היא התורה בבעל המון מן השמים. נתן את הכרם לנוטרים, אלו ישראל שהם שומרי משמרתה. איש יביא בפריו, אלף כסף של שכרה.

רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא. א"ר חייא אימא לן ממילי מעלייתא דהוה אמר אבוך מתענוגי הנשמה.

א"ל ניפוק מכאן דקפוטקיא אלין בצירי מעובדי דכשרן.

א"ל כך יאות לן למלעי באורייתא ונשתיזיב מנהון.

א"ל באתר דסכנה לא אורוה רבנן.

[p. 245] עד דנפקו ואזלו באורחא א"ר יוסי אימא לך מילתא והיא טמירתא ביני מטמונייא דאבא בבי גנזוהי ודא היא, דכתיב כרם היה לשלמה וכו' האי כרם דא היא נשמתא קדישא דאתנטעת לעילא תחות כורסי יקריה. לשלמה, מלכא דשלמא כולא דיליה. בבעל המון, הוא כורסי יקריה דשליטא על כל חילא שמיא וארעא והוא מאריה דכל חילא. יהב נשמתא דא. למי. לנוטרים, אלין נטרי פיקודוי.

ואית ליה לקב"ה עלמין סגיאין לעילא על כל חיילי שמיא ואלף ומאתן עלמין אחרנין דעייל בהון לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. איש יביא בפריו אלף כסף, אלף עלמין דכסיף בהון קב"ה.

א"ר יצחק מסייע אני להאי מילתא דר' יוסי וכך היא ממה דכתיב אחריו, כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. שכסא הכבוד מכרזת ואומרת רבש"ע זו הנשמה ניטלה ממני הרי היא לפני. האלף לך שלמה, שלך הם אותם האלף עולמות ואינם ראוים לאחר. ומאתים לנוטרים את פריו, זה עדן שיש בו מאתים עולמות הנאות וכיסופין לנפשות הצדיקים.

[p. 246] דתנן אמר רבי בכל לילה ולילה הקב"ה נכנס בכל אותן העולמות ובשעת חצי הלילה נכנס במאתים עולמות של ג"ע להשתעשע עם הצדיקים שנאמר (שיר ז:14) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. ודוד ע"ה נכסף לבו כשראה מעלות הצדיקים. אמר רבש"ע אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך.

א"ר אבהו בא וראה כמה יש לו לאדם להזהר הואיל ונשמת אל באפיו להטהר מעונותיו ולעיין במעשיו ולא יחטא לפני קונו למען תהיה מעלתו עם שאר הצדיקים ולא ימצא מוחה בידו בעלותו לראות את פני יי'. וממי אתה למד. מן התיבה. בא וראה מאי דכתיב ויבאו אל נח אל התיבה, בלא רשות. דא"ר יצחק כל אותן העופות והחיות והבהמות שלא חטאו הם באים והתיבה קולטתן, ואותן שחטאו התיבה דוחה אותן לחוץ. ומה התיבה שהוא עץ יבש כך, פתחי השמים ושומרי המשמרות וכסא הכבוד שיש בהם הרשות עאכ"ו להיות קולטין למי שלא חטאו ולהיות דוחים למי שחטאו.

 

[p. 247] רבי חייא אמר נח מקטני אמנה היה שלא היה מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שהמים דחקוהו שנאמר ויבא נח מפני מי המבול.

א"ר יצחק בא וראה כשהוריד הקב"ה המים הורידם תחלה ברחמים כדי להראות לעולם שאם ישובו יקבלם. משמע דכתיב בתחלה ויהי הגשם ולהלן הוא אומר ויהי המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה. לא חזרו היה מבול.

וא"ר יצחק שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים שנאמר (יחזקאל לג:11) חי אני נאם יי' אלהים [כב ט"ב] אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. בשני עולמות העולם הזה והעוה"ב.

וא"ר יצחק אשרי הבנים שאומרים להם כך והשיבו וחיו ולמה תמותו ב"י שובו שובו כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים שיחזרו בתשובה למען יחיו.

ד"א. ר' יוחנן פתח (איוב יא:20) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. משל למלך וכת לסטים שהיו שודדים בהרים. שמע המלך השליך עליהם גייסותיו ותופסם והניחום במגדל גבוה. והיו בהם פקחים אמרו ידענא בנפשתנא דעבדנא עובדין בישין ולא יכילנא לאשתזבא. מה עשו. חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו וברחו להרים. טיפש אחד היה ביניהם [p. 248] וראה את החפירה ולא רצה לנוס להמלט. למחר בא המלך לראות את המגדל ואת הלסטים. ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה שוטה, חבריך ברחו בזו החפירה ונמלטו מדיני מה אני יכול לעשות עוד להם. אבל אתה שראית את החפירה בעיניך ולא רצית להמלט ינקרו עיניך ואח"כ יתלו אותך על עץ.

כך הלסטים אלו הרשעים ההולכים במחשכים. הרשעים הפקחים מה הם עושים. אומרים חטאנו למלך אנה נמלט מדינו. אבל נפתח דרך התשובה ונבקש רחמים ונברח ונימלט וכך עשו. הטפשים מה הם עושים. רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים ונמלטו מדין שמים והם אינם רוצים להמלט. א"ל הקב"ה שוטים אחיכם ברחו ונמלטו באותו דרך של תשובה שפתחו מה אני יכול לעשות עוד להם. אבל אתם עיניכם שראו החפירה דרך התשובה פתוח לפניכם ולא רציתם להכנס בתוכו ולנוס ולהמלט. מאי כתיב בהו. ועיני רשעים תכלינה, שראו הדרך פתוח, ומנוס אבד מנהם, שלא רצו לנוס ולהמלט. ותקותם מפח נפש לעולם הבא.

כך דור המבול ראו לנח עושה התיבה ומתרה בהם בכל יום וראו אותו נכנס לתיבה ולא רצו לשוב. אמר הקב"ה ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם, שלא רצו לשוב ולנוס מדיני, ותקותם מפח נפש, שלא יקומו ליום הדין שנאמר (איוב כו:5) הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

 

[p. 249] ויחל נח איש האדמה.

א"ר יוסי למה נקרא איש האדמה. שנתיישבה ממנו האדמה כלומר אדון האדמה.

רבנן אמרי איש האדמה לפי שבשבילו עמדה האדמה בכחה וטבעה שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי'. תדע לך כיון שחטא אדם נתאררה האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, ועמדה בקללותיה עד שבא נח ובטל הקללה.

דתניא א"ר חייא רבה בשעה שאמר הקב"ה לנח צא מן התיבה אמר לפניו רבש"ע לאן אצא. אצא לאדמה שנתאררה ומפני שנתאררה אבדו שוכניה ונתאררו כולם ונתמעטו. אמר הקב"ה לא כך אתם אלא שרצו בארץ ורבו בה. האחרים אבדו בה אבל אתם פרו ורבו ושרצו בה. ועכ"ז לא נתיישב בלבו והעלה עולות שנאמר ויעל עולות במזבח, הוא המזבח שהקריב עליו אדם הראשון. אמר לו הקב"ה הרי לך מה [p. 250] ששאלת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. אז נתיישב בלבו [כב ט"ג] ולפיכך נקרא איש האדמה שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מן הקללה. ואית דאמרי שנתעסק בעסקי האדמה.

 

ויטע כרם.

גפן גרושה מצא שנתגרשה מג"ע וביומו נטעה ונשתגשגה שנאמר (ישעי' יז:11) ביום נטעך תשגשגי.

רבי אומר גפן היתה שנתגרשה מג"ע וענביה עמה וסחט אותם ושתה מן היין ונתגל.

רבי אבון פתח וידבר יי' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם.

[p. 251] דא"ר אבון אין בכל העולם דבר שמתגאה לבו של אדם אלא היין. וזה היה ענשם של נדב ואביהו שאכלו ושתו וגבה לבם וזהו אש זרה אשר לא צוה אותם.

וקודם זה היה נגזר עליהם ובאה מדת הדין לשלוח יד בהם שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו אעפ"י שנגזר דינם לשלוח יד בהם. ולמה הי' ענשם. משום ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, נכנסו כשאכלו ושתו ונגזר ענשם באותה שעה.

[p. 252] ולאחר כן ראו שלא שלח יד בהם בפעם ראשונה עשו ג"כ בשניה ומבין שני הכרובים יצא להב ונשרפו כי לכך היו מכוונים כנגד אותם הכרובים אשר בג"ע. ולאחר שמתו צוה לאהרן ולכהנים הבאים אחריו להמנע עצמם מן היין בבואם אל אהל מועד כדי שלא יכנסו וימצא לבם בגאות ובגסות הרוח.

אמר רבי תרי ענייני אינון דלא מתיישרי כחדא, יינא ופולחן שמיא. דתנינן תמן שתוי אל יתפלל. וכן שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה.

[p. 253] ואמר רבי יוסי שכור המתפלל כאלו עובד ע"ז. ומנא לן. מחנה דכתיב ויחשבה עלי לשכורה. והשיבה ואמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וא"ר יוסי כתיב הכא בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל. מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז.

א"ר יצחק לית לך גוברין דאתקרון קדישין בר אינון פרישי חמרא דכתיב כל ימי הזירו ליי' קדוש יהיה.

וא"ר יצחק לית לך חמר דאתקרי חמר טוב כחמרא דארעא דישראל ויתיר על כלהון חמרא דגלילא עילאה דלא יכיל אינש למשתי פלגות לוגא מניה.

רבי אלעזר בר ר' שמעון אזל למחמי לר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא חמוי. יהבי ליה למיכל עגלא תליתאה רכיכא. פתח ליה חד כובא דחמרא. חמוי מזיג והוא שתי מזיג והוא שתי.

א"ל איפשר דשמעת מאביך כמה הוא שיעורו של כוס.

[p. 254] א"ל כמות שהוא אחת בחמין ואחת בצונן אבל לא שיערו רבנן בכוסך דהיא זעירא ובחמרך דהוא טבא ובמעוהי דהוא רחבה.

וא"ר יהודה מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מן התיבה ברדתו מן החיות והרמשים והשרצים ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל.

וא"ר יהודה בא כנען וסרסו הקיץ מיינו ומצא עצמו מסורס דכתיב וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. אשר ראה לא נאמר אלא אשר עשה לו שסרסו ולפיכך קללו שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו.

 

רבי פתח וירח יי' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. כשיצא נח מן התיבה פתח עיניו וראה [כב ט"ד] את כל העולם כלו חרב. התחיל בוכה על העולם אמר רבש"ע אם בשביל חטאת האדם או בשביל השוטים תאבד עולמך למה בראתו או האי או האי אית לך למעבד או דלא תברי אינש או דלא תברי עלמא. העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה ונתערב לו.

[p. 255] א"ר ג' ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו ולא היה ריח בעולם דניחא קמיה כאותו הריח ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. כלומר ריח שהקריב נח לפני תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים.

 

רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם. וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא. מיד וישלח את העורב.

א"ר חייא והאיך עביד הכי והאמר רבי בו אסור לאסתכלא באלין מנחשי בעופי דשמיא והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו אפילו כל ניחוש בעלמא.

אלא א"ר חייא מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא. אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום. לא רחמת על עולמך ונהפך רחמנותך לאכזרות. אתה לא רחמת על בניך, יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי, ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דקא רמז.

[p. 256] א"ר יוסי וכי לא כתיב ביה איש צדיק תמים היה והיאך הטיח דברים כלפי מעלה.

א"ר חייא מרוב צערו הוא דאמר. דהא תנן מנין שאין דנין את האדם לפי צערו. שנאמר )איוב לד:35( איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. אע"פ שהטיח דברים כלפי מעלה אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו.

ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא בשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר )מ"א יז:6( והעורבים מביאים לו לחם ובשר, ולא רצה לעשות שליחותו עד יבשת המים מעל הארץ שהיה על פי אליהו. כיון שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה.

ואמר רבי בו תרי ענייני רמז בה. חדא דכתיב )הושע ז:11( כיונה פותה אין לב, [p. 257] כלומר מרוב צערי אין לבי עמי ונפתה. אחרינא, אמר נח אין בכל העופות דיסבול מיתה בלא סרבנות כיונה ולפיכך נמשלו ישראל כיונה. אמר נח כך יאות לנא למסבל מיתה בלא סרבנותא ולפיכך וישלח את היונה.

 

א"ר יוחנן בן נורי נטל הקב"ה את שם בן נח והפרישו לכהן עליון ולשרתו והשרה שכינתו עמו וקרא שמו מלכי צדק כהן עליון מלך שלם. והיה יפת אחיו לומד תורה ממנו במדרשו עד שבא אברהם ולמד תורה במדרשו של שם ונתעסק הקב"ה באברהם ונשתכחו כל האחרים. בא אברהם והתפלל לפני הקב"ה שישרה שכינתו תמיד בביתו של שם והודה לו שנאמר )תהלים קי:4( אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק.

[p. 258] א"ר יוחנן והלא יפת היה הגדול. למה נטל הכהונה שם. בשביל שהיה מתעסק תמיד בתורה ופירש מדרכי העולם. ומאין היה לו תורה. אלא אדם הראשון ידע התורה והניחה בקבלה לשת בנו ואח"כ באה ליד חנוך עד שבא לשם והיה מתעסק תמיד בה.

אמר לו ר' יוסי אם התורה היתה במדרשו של שם למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותן שבע מצות שנצטוו שהרי בתורה נכתבו קודם לכן. [כג ט"א]

[p. 259] אלא א"ר יצחק בשעה שהמבול בא לעולם ונכנסו לתיבה מרוב צערם נשתכחה משם עד שבא הקב"ה וחידש להם אותם שבע מצות.

א"ר יוסי ח"ו לא נשתכחה התורה ממנו אלא אמר הקב"ה אם אומר להם שישמרו כל תורתי יפרקו כל העול מהם כאחרים שאמרו )איוב כא:14( ודעת דרכיך לא חפצנו. אלא אתן להם דברים מועטים וישמרו אותם עד שיבוא מי שישמור כולה וזה היה אברהם שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. דכיון שלמד משם התורה קבל על עצמו שישמור התורה כולה ולפיכך בירר הקב"ה שבעה דברים מן התורה כדי שישמרו אותם.

 

ת"ר מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות עליו ואמר רבש"ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה ואמר רעיא שטיא כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלישנא רכיכא דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר עשה לך תבת עצי גופר. כולי האי אתעכבית עמך ואמרית לך בדיל דתבעי [p. 260] רחמין על עלמא ומכדין דשמעת דתשתיזיב בתיבותא לא עאל בלבך בישותא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזבתא. וכען דאתאביד עלמא פתחית פומך למללא קדמי בעיין ותחנונין. כיון דחזא נח כך הקריב קורבנין ועלוותא דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח.

א"ר יוחנן בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אח"כ ובין נח. נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליו כאברהם דכיון דאמר הקב"ה לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה, מיד ויגש אברהם ויאמר. והרבה דברים כנגד הקב"ה עד ששאל שאם ימצא שם עשרה צדיקים שיכפר לכל הדור בשבילם. וחשב אברהם שהיו בעיר עם לוט ואשתו ובנותיו וחתניו ולפיכך לא התפלל יותר.

בא משה והגין על כל הדור. כיון שאמר הקב"ה משה ישראל חטאו סרו מהר מן הדרך מה כתיב ביה. ויחל משה. מהו ויחל. מלמד שהתפלל עד שאחזתו חלחלה.

[p. 261] רבנן אמרי לא הניח משה להקב"ה עד שנתן נפשו עליהם מן העוה"ז ומן העוה"ב דכתיב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני מספרך אשר כתבת.

א"ר יוסי מהכא )תהלים קו:23( ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו.

וכן כל הצדיקים הגינו על דורם ולא הניחו מדת הדין לשלוט בהם. ונח התעכב הקב"ה עמו ואמר ליה רבוי דברים שמא יבקש עליהם רחמים ועשה התיבה ונאבד כל העולם.

 

[p. 262] רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא. א"ר יהושע רבי מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו.

אמר לו אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט. משל למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים בין הבוסרים דאלו הוה בין ענבים מבושלים לא הוו כלום. משמע דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. הול"ל צדיק לפני, מהו בדור הזה. כלומר לפי הדור ולפיכך לא בקש רחמים. אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט וכ"ש על [כג ט"ב] אחרים.

לבתר א"ר אליעזר עכ"ד הוה ליה למיתבע רחמין על עלמא קמי קב"ה דניחא ליה מאן דאמר טבא על בנוהי. מנ"ל. מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי ומשום דאמר טיבותא על ישראל מה כתיב ביה. )שופטים ו:14( ויאמר לו יי' לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין. מהו בכחך זה. טיבותא דא דאמרת [p. 263] על בני, יהא לך חילא סגיאה לשיזבותהון מן ידא דמדין.

ועוד אר"א אע"פ דיהוי צדיקא רבה מכל עלמא ויימר בישא קמי קב"ה אי דלטורין על ישראל עונשיה סגיא מן כלהון. ולא אשכחנא צדיקא טבא כאליהו בכל דרא ומשום דאמר דלטורין על ישראל דכתיב )מ"א יט:14( כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ביה שעתא אבאיש סגיא קמיה.

ת"ח מה כתיב ביה, וימצא מראשותיו עוגת רצפים. מהו רצפים. אמר הקב"ה כדין יאות למיכל מאן דאמר דלטורין על בני.

[p. 264] א"ר אליעזר מאי דכתיב )שם:8( וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרבה. וכי בכח אכילת עוגת רצפים אזל כולי האי.

אלא א"ר אליעזר השליך הקב"ה דורמיטה על אליהו והראהו ענינא דמשה דיתיב קמיה ארבעין יממין וארבעין לילון ומכדין דהוה תמן עבדו ישראל ית עגלא, ובגין דהוה ארבעין יממין וארבעין לילון דנהמא לא אכל ומיא לא שתי לא אעדי מתמן עד דמחל להון קב"ה.

א"ל לאליהו כך הוה לך למעבד ועוד הוה לך למחזי דאינון בני בני רחימאי דקבילו אורייתי בטורא דחורב ודא הוא דכתיב וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, דחזא עניינא דמשה דאישתהי קמיה ארבעין יממין וארבעין לילון ועניינא דישראל דקבילו אורייתא בטורא דחורב ודא הוא דכתיב עד הר האלהים חורבה.

א"ר יצחק לא זז אליהו משם עד שנשבע לפני הקב"ה להורות זכותן של ישראל תמיד, וכל מי שעושה זכות הוא מקדים ואומר לפני [p. 265] הקב"ה כך וכך עשה עכשיו פלוני, ואינו זז משם עד שיכתבו זכותו דההוא גברא. דכתיב )מלאכי ג:16( ויכתב בספר זכרון לפניו.

א"ר יהודה בן פזי מה היה עונשו של נח. שיצא חגר ברגליו מן התיבה ושכב ונתבזה והתלוצץ עליו בנו ועשה לו מה שעשה.

 

א"ר אלעזר בא וראה כמה יש לאדם ללכת בדרך ישרה. בא וראה מפני שנטל יעקב הברכות מעשו ברמאות תדע לך שלא ניתן רשות לשום אומה בעולם להשתעבד בישראל זולתי אומה של עשו.

 

רבי פנחס פתח בכנסת ישראל כנגד הקב"ה וישלח את העורב.

[p. 266] דא"ר פנחס כתיב )ש"ב טו:14( ויאמר דוד כו' קומו ונברחה כי לא תהיה לנו תקומה מפני אבשלום. ואע"פ שברח מאי כתיב ביה. מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ואע"פ שהיה בורח ונגרש ממלכותו לא מנע עצמו מלומר שירה לפני הקב"ה ולהתחנן לפניו. וישלח את העורב זהו דוד שהיה קורא תמיד כעורב.

דבר אחר העורב שבא מיהודה שנקרא עורב שנאמר אנכי אערבנו. עורב ערב כתיב בלא וא"ו.

א"ר פנחס למה נקרא שמו עורב. שהיה הולך בהרים כעורב. והיינו דאמר לשאול (ש"א כו:20( כאשר ירדוף הקורא בהרים. אמר לו שמתני להיות כקורא בהרים. כתיב הכא קורא וכתיב התם לבני עורב אשר יקראו. [כג ט"ג]

וא"ר פנחס בא וראה מה בין מלכי יהודה למלכי ישראל. שלח הקב"ה לדוד וגרשהו ממלכותו ומיד שב בתשובה לפני הקב"ה. ואל תתמה על זה ואפילו מנשה מלך יהודה שהיה רשע מיד שב בתשובה לפני הקב"ה ולקח אומנות אבותיו ושב למלכותו.

[p. 267] וזהו שבא הכתוב להורות וישלח את העורב, זה דוד שהיה קורא תמיד כעורב ושלחהו הקב"ה ממלכותו והוציאו מביתו. ומה כתיב ביה. ויצא יצוא ושו"ב דכתיב (ש"ב טו:30) ודוד עולה במעלה הזיתים וראש לו חפוי. היה יוצא ושב בתשובה ומתודה על חטאתיו ומבקש רחמים עליהם וידע כי חטאותיו עשו לו שנשלח ממלכותו ונגרש.

ובכל דבר ודבר דחטאה גרים במלכותו או בישראל היה תולה הדבר בו והוה ידע דהוא היה גרים. עד יבשת המים, שהשיבוהו לא עליך הדבר אלא על שאול ועל בית הדמים.

ת"ח דכתיב (שם כא:1) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ויבקש דוד את פני יי' דסבר דהוא הוה גרים. א"ל הקב"ה לא עליך זו אלא על שאול. עד יבשת המים היה תולה הכל בעצמו ומיד היה שב בתשובה. ואז לא הוצרך לחזור בתשובה שהדבר לא בא בשבילו הה"ד ויצא יצוא [p. 268] ושוב עד יבשת המים דאזי לא היה הדבר תלוי בו.

א"ר פנחס רצה הקב"ה לנסות את ישראל ושלחם לבבל שנאמר וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהכביד עולה מלך בבל ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה. ומשום כובד עולה, ותשב אליו אל התיבה, וחזרה בתשובה וקבלה.

חטאה כנסת ישראל כמתחלה והוסיף להגלותה שנאמר ויוסף שלח את היונה מן התיבה, בגלות אחרת של יון. דא"ר יהודה גלות יון אחשיך פניהון דישראל כשולי קדרה.

ומרוב צערה ודוחקה מה כתיב בה. ותבא אליו היונה לעת ערב. מה [p. 269] לעת ערב. דלא הוה נהירא להון שעתא דרווחא כמא דהוה עביד בקדמיתא ואתקטלי צדיקייא ואתחשך יממא ואעריב להן שמשא ולא יכלין למיקם מן קדם דוחקא סגיאה דהוי עליהון שנאמר (ירמיה ו:4) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, אלו הן צדיקייא המאירים את העולם כשמש. כי ינטו צללי ערב, שנשארו כעוללות בציר, וזהו לעת ערב ולא כזמן דנהירין להון צדיקיא כשמשא.

והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים שהיו מדליקין נרות בשמן זית אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה.

א"ר פנחס חוץ מן גלותא רביעאה דעדיין לא שבה והכל תלוי בתשובה.

וא"ר פנחס אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות שמא תחזור בתשובה הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי.

[p. 270] וישלח את היונה, בגלות אדום ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה ולא העירה רוחה.

דא"ר פנחס אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד.

 

רבי אליעזר אומר כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב"ה זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן אלא הכל תלוי בתשובה [כג ט"ד] שנאמר ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו, וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך.

א"ל רבי עקיבא אם כן היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא בתשובה מאן דהוי בסייפי שמיא ומאן דהוא בסייפי ארעא היך יתחברון כחדא למעבד תשובה.

[p. 271] אמר לו רבי אליעזר חייך דאי יחזרון רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא. דקב"ה איסתכי תדירא אימתי יחזרון ויעבד להון טבא דכתיב (ישעי' ל:18) ולכן יחכה יי' לחננכם ולכן ירום לרחמכם . מחכה תמיד אימתי יעשו תשובה.

א"ר יוסי איתא הא כהא דא"ר פנחס דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד. לא נאמר ולא יסף שוב אליה אלא היא לא יספה שוב אליו, מכלל דהוא מזומן ומחכה אימתי תשוב.

 

רבי הוה יתיב יומא חד והוה מסתכל בהא מילתא דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. אמר מה דאמר משה דיהוי בסוף יומיא כל אינון עקתא הא אתא ותשובה עד כען לא אתעבידא.

[p. 272] עד דהוה יתיב אתא אליהו ז"ל. אמר ליה רבי במאי אתעסקת.

א"ל בהאי דאמרה תורה דכד ייתון עקתין לישראל בסוף יומיא דיעבדון תשובה לאלתר דכתיב באחרית הימים ושבת ועד כען לא תבו בתשובה.

א"ל חייך רבי בהאי מילתא אתעסק קב"ה יומא דין. ואתא מיכאל אפטרופסא רבה דילהון ובעי דאימתי יפקון בנוהי רחימוהי מתחות גלותא דאדום. ואמר את כתבת באורייתך דכד יסבלון אינון עונשייא על מה דעבדו. מאי כתיב. כי אל רחום יי' אלהיך.

א"ל ייתי סמאל אפוטרופסא דאדום ויטעין עמיה קמאי. אתא מיכאל וטעין מלתא דא כדבקדמייתא. אמר סמאל מארי דעלמא את הוא דאמרת דתהוי כנישתא דישראל תחות שולטנא דאדום עד דיהון זכאין קמך והא כלהון חייבין עד יומא דין.

[p. 273] ביה שעתא אנזיפיה קב"ה על דאמר דלטורא על בנוהי וערק תלת אלפי מילין. ואמר למיכאל, מיכאל הוה לך למהוי שפיל לרישיה דקרא דכתיב ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו ואח"כ כתיב כי אל רחום יי' אלהיך.

אמר מיכאל מארי דעלמא הוה לך לרחמא עלייהו, את רחום וכך אתקריאת.

א"ל אומאה אומיתי ביומא דאתגזרא דינא קדמאי עד די יתובון. ואי כנישתא דישראל אפתחת תשובה כעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין.

 

רבי יהודה אמר ת"ח האי דכתיב ביעקב ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ביה זימנא אתיהבא רשותא לכל חילי דשמיא לאינון רברבין דאתמנון על מלכוותא ואתפרשו אלין לשלטאה על אלין ואתיהבת רשותא ושולטנא לרברבא דאדום לשלטאה על אומייא.

[p. 274] ביה שעתא מה כתיב. ויותר יעקב לבדו, דעד כען לא הוו ליה בנין ולא אפוטרופוסא בשמיא. ויאבק איש עמו, דין הוא סמאל רבא דאדום ובעא דיתייהב יעקב תחות שעבודא דאדום. ומשום זכותא רברבא דהוה ביעקב לא אתייהיב בידיה.

א"ר יהודה ביה שעתא אתכנשו כל חילא דשמיא ובעו למיטען עם סמאל בגיניה דיעקב. אמר הקב"ה לא איצטריך יעקב לשום חד מנכון הא זכותיה דיטעון עמיה. מיד ויאבק איש עמו, טעין עמיה.

[כד ט"א] א"ר יהודה ת"ח מה כתיב ביה. וירא כי לא יכול לו, דהוה סגיאה זכותיה ולא יכיל בטענתיה לאשתעבדא יעקב תחות ידא דאדום. מיד ויגע בכף ירכו, אלין אינון בנוהי נפקי ירכיה.

ביה שעתא אתחלש יעקב ולא יכיל למטען עמיה דכתיב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, באטענותיה עמיה ואתיהבא רשותא לסמאל לאשתעבדא בנוהי דיעקב תחות ידא דאדום כל זימנא דיעברון על אורייתא.