מדרש הנעלם, פרשת שמות

[זהר ח"ב ד ע"א] [p. 448] ואלה שמות. רבי אלעזר פתח (שיר ד:12) גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. גן נעול זו כנסת ישראל שהיא גן נעול.

דאמר רבי אלעזר מה הגן הזה צריך לשמור לעדור ולהשקות ולזמור כך כנסת ישראל צריכה לעדור ולשמור ולהשקות ולזמור. ונקראת גן ונקראת כרם. מה הכרם הזה צריך לעדור ולהשקות ולזמור ולחפור כך ישראל הה"ד (ישעיה ה:7) כי כרם יי' צבאות בית ישראל וכתיב (שם:2) ויעזקהו ויסקלהו וגו'.

 

[ד ע"ב] [p. 449] אמר רבי שמעון כשירדה שכינה למצרים ירדה חיה אחת דשמה ישראל בדיוקנא דההוא סבא וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא וכלהו נחתו עם יעקב למצרים הה"ד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב.

[p. 450] א"ר יצחק משמע דקאמר בני ישראל ואחר כך את יעקב ולא נאמר אתו.

שאל רבי יהודה לרבי אלעזר בר"ש אמר ליה כיון דשמעת מאבוך פרשת ואלה שמות ברזא עלאה מאי קאמר איש וביתו באו.

אמר ליה ההוא מלה דהוה אמר אבא, אינון הוו מלאכין עלאין דאינון לעילא על תתאין מנהון, היינו דכתיב איש וביתו באו. והכי אמר אבא כל אינון מלאכין די בדרגא עלאה אתקרון גוברין דוכרנין, ואינון די בדרגא תתאה מנהון אתקרון נוקבתא.

רבי יצחק הוה קאים קמיה דרבי אלעזר בן ערך. אמר ליה שכינה ירדה למצרים את יעקב.

א"ל ולא והא כתיב (בראשית מו:4) אנכי ארד עמך מצרימה.

אמר ליה תא חזי שכינה ירדה למצרים את יעקב ושית מאה אלפין רתיכין קדישין אחרנין והיינו דכתיב כשש מאות אלף רגלי. דתנינן שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים הה"ד (שמות יב:37) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו'. שש מאות לא [p. 451] נאמר אלא כשש מאות. כגוונא דנפקו אלין כך נפקו אלין.

ותא חזי רזא דמלה. בעדנא דנפקו אלין רתיכין משירייתא קדישא חמו ישראל וידעו דהוו מתעכבין בגיניהון וכלהו בהילו דעבדו ישראל בגיניהון הוה והיינו דכתיב ולא יכלו להתמהמה. הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה אבל לא כתיב אלא ולא יכלו, ואתיידע ממש כלהו בני ישראל הוו, בני ישראל דרקיעא והיינו דכתיב בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ועל כן לא נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אתו, אלא ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. הבאים מצרימה בקדמיתא ועם מי את יעקב.

א"ר יהודה ק"ו ומה כשניצל יעקב מלבן כתיב (בראשית לב:2) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, כשירד לצאת על הגלות והקב"ה אמר אנכי ארד עמך מצרימה [ה ע"א] אינו דין הואיל ופטרונא נחתא דייחתון שמשוי עמיה היינו דכתיב הבאים מצרימה את יעקב.

רבי יעקב דכפר חנן אמר משמיה דר' אבא מאן אינון בני ישראל דהכא. אינון דאתקרון בני ישראל ממש.

ר' אבא פתח (תהלים מו:9) לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שמות, ואזלא הא כהא דאמר ר' חייא כגוונא דרקיעא עבד קב"ה בארעא. ברקיעא שמהן קדישין בארעא שמהן קדישין.

[p. 452] אמר רבי יהודה בו ביום שירד יעקב למצרים ירדו עמו ששים רבוא של מלאכי השרת.

ר' יהודה פתח (שיר ג:7) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב וגו'. קוזמיטין דגליפין בקלדיטא סחרן בדוכתיה קוזמיטין בשביעאה גליפין בשתיתאה הה"ד ששים גבורים סביב לה. ד"א הנה מטתו שלשלמה. הנה מטתו, זו היא השכינה, שלשלמה, המלך שהשלום שלו, ששים גבורים סביב לה, אלו הם ששים רבוא של מלאכי השרת שהם מחיל השכינה שירדו עם יעקב למצרים, מגבורי ישראל, ישראל דלעילא הה"ד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, אינון ונימוסיהון.

 

[p. 453] ר' חייא הוה אזיל מאושא ללוד והוה רכיב על חמרא ור' יוסי עמיה. נחית ר' חייא ושקליה בידוי לר' יוסי. א"ל אי בני עלמא ידעין יקרא סגיאה דיעקב בשעתא דא"ל קב"ה אנכי ארד עמך מצרימה הוו מלחכי עפרא תלת פרסי קריב לקבריה. דהכי מפרשי מרנא רברבי עלמא מאריהון דמתניתא כתיב (שמות יח:7) ויצא משה לקראת חותנו. אהרן ראה יוצא למשה ואלעזר והנשיאים והזקנים יצאו עמו ראשי האבות וקרואי העדה ושאר כל ישראל יצאו עמהם. נמצאו כל ישראל כלם שיצאו לקראת יתרו. מי ראה למשה יוצא ואינו יוצא לאהרן ולנשיאים ואינו יוצא. נמצא שבשביל משה יצאו כלם. ומה אם בשביל משה כך בשביל קב"ה כשאמר אנכי ארד עמך מצרימה עאכ"ו.

[p. 454] עד דהוו אזלי פגע בהו ר' אבא. א"ר יוסי הא שכינתא הכא דחד ממאריהון דמתניתין עמנא. אמר ר' אבא במאי עסקיתו.

א"ר יוסי בהאי קרא דכתיב אנכי ארד מצרימה וגו' כשירד יעקב למצרים דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, מלמד שכלם ירדו עם יעקב למצרים.

א"ל ר' אבא וזו בלבד היתה.

פתח ואמר (יחזקאל א:3) היה היה דבר יי' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר. תלת פלוגתן הכא. חדא דתנינן אין שכינה שורה בחוצה לארץ, וחדא דלא הוה מהימן כמשה דכתיב ביה (במדבר יב:7) בכל ביתי נאמן הוא והוא גלי ופרסם כל גנזייא דמלכא, וחדא דאתחזי כמאן דלא שלים בדעתוי. [p. 455] אלא הכי אסיקנא במתניתא דילן. ח"ו דהא יחזקאל נביאה שלימא הוה וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי וכלהו אצטריך דגלי ופרסם חד תרין ממה דגלי. דהכי תנן מאן דרגיל למסבל צערא ומאן דלא רגיל למסבל צערא ואתי צערא לתרוויהו ממאן צערא שלימתא יתיר. הווי אומר ממאן דלא רגיל בצערא. כך כשירדו ישראל למצרים הוו רגילים בצערא כל ימיהון ולפיכך נשאו עול הגלות. אבל הצער הגדול לא היה לישראל כמו גלות בבל דכתיב בהו (איכה ד:2) בני ציון היקרים המסלאים בפז.

דתנן אמר רבי יצחק (ירמיה ט:9) על ההרים אשא בכי ונהי. מאי על ההרים. אלא אלו הם ההרים הרמים שבעולם. ומי הם ההרים הרמים. הווי אומר בני ציון היקרים.

והוו אתיין בריחיין על צואריהון וידיהון מהדקן לאחורא. כד עאלו לבבל חשיבו דהא לא יקומון לעלמין דהא קב"ה שביק לון ולא ישגח בהון לעלמין.

[p. 456] תניא אמר ר' שמעון ביה שעתא קרא קב"ה לכל פמליא דיליה וכל רתיכין קדישין וכל חיליה וכל רברבנוהי וכל חילא דשמייא. אמר לון מה אתון עבדין הכא ומה בני רחימאי בגלות דחקין ואתון הכא. קומו חותו כולכון לבבל ואנא עמכון הה"ד (ישעיה מג:14) כה אמר יי' למענכם שולחתי בבלה והורדתי בריחים כולם.

כד נחתו איתפתחו שמייא ושראת רוח הקודש ביחזקאל. אמר להו לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמייא ורתיכו דאתו למידר ביניכון. לא המינוהו עד דאמר כל מה דחמא וארא כך וארא כך.

ואמר ר' שמעון ביה שעתא חדו ישראל חדוותא שלמתא בסיעתא דמאריהון דהוה עמהון. וכל חד מנייהו עאל רעותא דליביה ברחימותא סגיאה למיסר נפשהון על קדושא דמאריהון .

ובגין כך גלי יחזקאל כל מה דגלי וכולא איצטריך. ומעלמין לא שביק קב"ה לישראל בגלותא עד דהוה אתי למידר דיוריה עמהון. כל שכן ביעקב דהוה נחית בגלותא וקב"ה ושכינתיה וקדישין עלאין ותתאין ורתיכין דנחתו כלהו עם יעקב הה"ד הבאים מצרימה את יעקב.

 

[p. 457] ר' אבהו פתח (שיר ד:8) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי.

תנן אמר ר' יצחק אוי להם לבריות שאינם יודעים ואינם משגיחים בעבודת בוראם.

דתניא א"ר יצחק בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעבודת בוראם אוי להם לבריות מעלבונה [ה ע"ב] של תורה.

דאמר ר' יהודה כל מי שעוסק בתורה בעולם הזה ומסגל מעשים טובים נוחל עולם מלא וכל מי שאינו עוסק בתורה בעולם הזה ואינו מסגל מעשים טובים אינו נוחל לא זה ולא זה.

והא תנן יש מי שנוחל עולמו כפי מקומו וכפי הראוי לו.

א"ר יצחק לא תנן אלא מי שאין בו מעשים טובים כלל.

א"ר יהודה אלמלא היו יודעים הבריות חביבותא דרחים קב"ה לישראל היו משאגים ככפיר לרדוף אחריו. דתניא בשעה שירד יעקב למצרים קרא קב"ה [p. 458] לפמליא שלו אמר להם כלכם רדו למצרים ואני ארד עמכם. אמרה השכינה רבונו של עולם יש צבאות בלא מלך. אמר לה אתי מלבנון כלה. מלבנון, ממקום העדן המלובן בכל עיניניו. כלה, זו השכינה שהיא כלה בחופה.

ואזלא הא כהא דאמר ר' יהודה מאי דכתיב (במדבר ז:1) ויהי ביום כלת משה. כלת כתיב. ביום שנכנסה כלה לחופה, והשכינה היא הכלה.

אתי מלבנון תבאי, ממקום מקדש של מעלה. תשורי מראש אמנה, מראשם של בני אמונה. ומאן נינהו. יעקב ובניו. מראש שניר וחרמון, שהם עתידים לקבל תורתי מהר חרמון ולהגין עליהם בגלותם. ממעונות אריות, [p. 459] הם האומות הדומות לאריות ונמרים המענים לבני בכל עבודת פרך.

ר' אבא אמר אתי מלבנון כלה. וכי מלבנון באה והלא ללבנון עולה.

אלא א"ר אבא בשעה שירדה שכינה למצרים ירדו עמה ששים רבוא של מלאכי השרת וקב"ה בראש הה"ד (מיכה ב:13) ויעבור מלכם לפניהם ויי' בראשם.

ר' יצחק אמר אתי מלבנון כלה, זו היא השכינה. אתי מלבנון תבאי, ממקום מקדש של מעלה. תשורי מראש אמנה, ממקום מקדש של מטה. דאמר ר' חייא מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר (שיר ב:9) הנה זה עומד אחר כתלנו והוא ראש אמנה לכל העולם. מראש שניר וחרמון, ממקום שהתורה יוצאת לעולם. ולמה. להגין על ישראל ממעונות אריות, שהם האומות. ר' יודן אמר ממעונות אריות, אלו הם ת"ח השונים בתורה במעונות המדרשות ובבתי כנסיות שהם אריות ונמרים בתורה.

[p. 460] ר' חזקיה הוה יתיב קמיה דר' שמעון א"ל מה ראתה תורה למנות בני יעקב שהם שנים עשר תחלה ואחר כך שבעים שנאמר (בראשית מו:27) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. מ"ט שבעים ולא יותר.

א"ל כנגד שבעים אומות שהם בעולם והם היו אומה יחידה כנגד כלם.

ותו אמר ת"ח קלדיטין דנהרין ענפין יתבין במטוליהון ממנן על שבעין עממין נפקין מתריסר גליפין קטירין דאסתחרן במטלניהון, למתקלן דארבע רוחי הה"ד (דברים לב:8) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. והיינו דכתיב (זכריה ב:10) כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, להורות שהם קיימים בשביל ישראל. בארבע לא נאמר אלא כארבע כשם שאי אפשר לעולם בלא ארבע רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.

 

[יד ע"א] [p. 461] ד"א ואלה שמות.

רבי יהודה פתח ואמר (שיר א:5) שחורה אני ונאוה וגו'. שחורה אני, זו כנסת ישראל שהיא שחורה מן הגלות. ונאוה, שהיא נאוה מן התורה ובמצות ובמעשים טובים. בנות ירושלם, שבשיל זה זוכות לרשת ירושלם של מעלה. כאהלי קדר, ואע"פ שהיא קודרת בגלות במעשים היא כיריעות שלמה, כיריעות של מלך שהשלום שלו.

 

[p. 462] רבי חייא רבא אזל לגבי מאריהון דמתניתא למילף מנייהו. אזיל לגבי רבי שמעון בן יוחאי וחמא פרגוד חד דהוה פסיק בביתא. תוה רבי חייא. יתיב. אמר אשמע מלה מפומיה מהכא.

שמע דהוה אמר (שם ח:14) ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים. כל כסופא דכסיפו ישראל מקב"ה הא דא"ר שמעון תאותם של ישראל שיהיה הקב"ה בורח ולא הולך ולא מתרחק אלא כצבי או כעופר האילים. מ"ט. א"ר שמעון אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האילים. בזמן שהוא בורח הולך מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו ולעולם הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל רבש"ע אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח הה"ד (ויקרא כו:44) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

שמע רבי חייא ואמר אי עלאין פסקין בביתא ואנא יתיב אבראי.

בכה. שמע ר' שמעון ואמר ודאי שכינתא לברא, מאן יפוק.

[p. 463] אמר רבי אלעזר בריה אנא.

אמר אי אנא קלינא כחולא לא קלינא דהא שכינתא ברא מינן. ליעול שכינתא ותיהוי אשתא שלימתא.

שמע קלא דאמר עד לא סמכין אסתמכו ותרעין לא אתתקנו ומזוטרי דבוסמיא דעדן דכען הוא.

לא נפק ר' אלעזר. יתיב רבי חייא ואתאנח ובכי. פתח ואמר (שיר ב:17) סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים.

אתפתח תרעא בפרגודא. לא עייל רבי חייא. זקיף רבי שמעון עינוי ואמר ש"מ אתיהיב רשותא למאן דאיהו אבראי ואנן לגו.

קם רבי שמעון. אזל אשא מדוכתיה עד דוכתא דרבי חייא. אמר רבי שמעון קוזטיפא דנהורא דקלדיטא לבר ואנן הכא לגו.

אתאלם פומיה דרבי חייא. כיון דעאל לגו מאיך עינוי ולא זקיף רישיה.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה קום אעבר ידך אפומיה דלא רגילא בהאי.

קם רבי אלעזר אעבר ידיה אפומיה דרבי חייא.

פתח פומיה רבי חייא ואמר חמא דלא חמינא, אזדקף דלא חשיבנא, טב למימת באשא דדהבא טבא דליק באתר דשביבין זרקין לכל עיבר, וכל שביבא ושביבא סליק [p. 464] לתלת מאה [יד ע"ב] ושבעין רתיכין וכל רתיכא אתפרש לאלף אלפין ורבוא רבוון עד דמטו לעתיק יומין דיתיב על כרסייא וכרסייא מזדעזעא מניה למאתן ושתין עלמין עד דמטא לאתר עדונא דצדיקיא עד דאשתמע בכל רקיעין וכל עלאין ותתאין וכלהו בזמנא חדא תווהין ואמרין הדין הוא רבי שמעון בן יוחאי דהוה מרעיש כלא. מאן יכיל למיקם קמיה. דין הוא רשב"י דבשעתא דפתח פומיה למלעי באורייתא צייתין לקליה כל כרסוון וכל רתיכין וכל אינון דמשבחי למריהון. לית דפתחין ולית דמסיימין כלהו משתכחין עד דלית אשתמע בכל רקיעיא דלעילא ותחא פטרא. כד מסיים רבי שמעון למלעי באורייתא מאן חמי שירין, מאן חמי חדותא דמשבחין למריהון, מאן חמי קלין דאזלין בכלהו רקיעין. אתיין כלהו בגיניה דר' שמעון וכרעין וסגדין קמי דמריהון, סלקין ריחין דבוסמין דעדן עד עתיק יומין וכל האי בגיניה דר' שמעון.

[p. 465] פתח רבי שמעון פומיה ואמר שש מעלות ירדו עם יעקב למצרים וכל אחת ואחת עשרה אלף רבוא וכנגדם ששה מעלות לישראל וכנגדם שש מעלות לכסא של מעלה וכנגדם שש מעלות לכסא של מטה דכתיב (מלכים א י:19) שש מעלות לכסא הה"ד (יחזקאל טז:7) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', הרי שית, וכנגדן כתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. [p. 466] ת"ח כל חד וחד סליק לעשרה והוו שתין ואינון שתין גברין דבסחרני שכינתא ואינון שתין רבבן דנפקו עם ישראל מגלותא ודעאלו עם יעקב בגלותא.

א"ל ר' חייא והא חזינן שבעה וסלקין לשבעין.

א"ל ר' שמעון לאו מהכא ואי ס"ד שבעה הא כתיב (שמות כה:33) שלשה גביעים משוקדים בקנה האחדוקנה האחד לאו בחשבנא דכתיב (במדבר ח:2) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

עד דהוו יתבי אר"א לרבי שמעון אבוי מה ראה הקב"ה להוריד לישראל למצרים בגלותא.

א"ל חדא שאלתא את שאיל או תרין.

א"ל תרין. גלותא למה, ולמצרים למה.

א"ל תרין אינון ואתחזרו לחד.

א"ל קום בקיומך. בגינך יתקיים לעילא משמך האי מלה. אימא ברי אימא.

פתח ואמר (שיר ו:8) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. ששים המה מלכות, הם הגבורים של מעלה מכח גבורה דאתאחדן בקליפין דחיותא קדישא דישראל. ושמונים פילגשים, ממנן בגלופוי דתחותוי, בחורא חד ממאה. ועלמות אין מספר כד"א (איוב כה:3) היש מספר לגדודיו. ועם כל דא [p. 467] כתיב (שיר ו:9) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינתא קדישא דנפקא מתריסר זיהרא דזהרא דנהיר לכלא ואיהי אתקרי אמא. כגוונא דא עביד קב"ה בארעא. זריק לכל עמין לכל עיבר ומני עליהן רברבי הה"ד (דברים ד:19) אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים והוא נסיב לחולקיה כנישתא דישראל הה"ד (שם לב:9) כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו, וקרא לה אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינת יקריה דאשרי ביניהון אחת היא ומיוחדת לה. ראוה בנות ויאשרוה כד"א (משלי לא:29) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מלכות ופילגשים ויהללוה, אלין רברבי עמין דאתפקדן עלייהו.

[p. 468] ועוד רזא דמלה היא דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם וכד תעיין תלתא אינון ועלמא בהו אתברי, בחכמה ובתבונה ובדעת ועלמא לא אתברי אלא בגיניהון דישראל. כד בעא לקיימא עלמא עבד לאברהם ברזא דחכמה, ליצחק ברזא דתבונה, ליעקב ברזא דדעת, והיינו דכתיב (משלי כד:4) ובדעת חדרים ימלאו, ובההיא שעתא אשתכלל כל עלמא ומדאתילידו [טו ע"א] ליעקב תריסר שבטין אשתכלל כלא כגוונא דלעילא. כד חמא קב"ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה דאשתכלל כגוונא דלעילא אמר דילמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קב"ה. טלטל לכלהו מהכא להכא עד דנחתו למידר דיוריהון בעם קשי קדל דמבזין נמוסיהון ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו וחשיבו להון עבדין, גוברין געלן בהון נוקבתא געלן בהון עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא. ובין כך שלים חובא דשאר עמין דכתיב (בראשית טו:16) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וכד נפקו [p. 469] נפקו זכאין קדישין דכתיב (תהלים קכב:4) שבטי יה עדות לישראל.

אתא ר' שמעון ונשקיה ברישיה. אמר קאים ברי בקיומך דשעתא קיימא לך.

יתיב ר' שמעון ור' אלעזר בריה קאים ומפרש מלי דרזי דחכמתא והוו אנפוי נהירין כשמשא ומלין מתברכאן וטאסין ברקיעא. יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא שתו ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא. כד נפקו ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי. קרא על דא רבי שמעון (שמות לד:28) ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אי אנן בשעתא חדא כך משה דקרא אסהיד ביה ויהי שם עם יי' ארבעים יום וגו' עאכ"ו.

כד אתא רבי חייא קמיה דרבי וסח ליה עובדא תוה ר' ואמר ר' גמליאל ברי ר' שמעון בן יוחאי אריא ורבי אלעזר בריה אריא ולאו ר' שמעון כשאר אריוותא, עליה כתיב (עמוס ג:8) אריה שאג מי לא יירא וגו', ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה אנן עאכ"ו. גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל [p. 470] ובעי אלא הוא גוזר וקב"ה מקיים, קב"ה גוזר ואיהו מבטל. והיינו דתנן מאי דכתיב (שמואל ב כג:3) מושל באדם. הקב"ה מושל באדם ומי מושל בהקב"ה. צדיק דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה.

 

תנן אמר ר' יהודה אין לך דבר בחביבותא קמי קב"ה כמו תפלתן של צדיקים ואע"ג דניחא ליה זמנין דעביד בעותהון זמנין דלא עביד.

ת"ר זמנא חדא הוה עלמא צריכא למטרא. אתא רבי אליעזר וגזר ארבעין תעניתא ולא אתא מטרא צלי צלותא ולא אתא מטרא. אתא רבי עקיבא וקם וצלי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר ומוריד הגשם ואתא מטרא. חלש דעתיה דרבי אליעזר. אסתכל רבי עקיבא באנפוי. קם רבי עקיבא קמי עמא ואמר אמשול לכם משל למה הדבר דומה רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר וכד עאל קמי [p. 471] מלכא ניחא ליה ולא בעי למתן ליה בעותיה בבהילו כי היכי דלא ליתפרש מניה דניחא ליה דלישתעי בהדיה, ואנא דמי לעבדא דמלכא דבעא בעותיה קמיה ולא בעי מלכא דליעול לתרעי פלטרין וכ"ש דלישתעי בהדיה. אמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להאי. כך רבי אליעזר איהו רחימא דמלכא ואנא עבדא, ובעי מלכא לאשתעי בהדיה כל יומא ולא יתפרש מניה ואנא לא בעי מלכא דאעול תרעי דפלטרין.

נח דעתיה דרבי אליעזר. א"ל עקיבא תא ואימא לך מלתא דאתחזיא לי בחלמא האי דכתיב (ירמיה ז:16) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. תא חזי תריסר טורי אפרסמונא עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא ובעא מן קב"ה למיחס על עלמא ועד האידנא הוה תלי.

[p. 472] אי הכי אמאי חלש דעתיה דרבי אליעזר. משום בני נשא דלא ידעין בהאי.

אמר רבי אליעזר תמני סרי טורי אפרסמון עלאין עאלין נשמתהון דצדיקיא וארבעין ותשעה ריחין סלקין [טו ע"ב] בכל יומא עד ההוא אתר דאתקרי עדן. לקבל דא אתיהיבת אורייתא במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מ"ט אתוון בשמהן דשבטי, מ"ט יומין לקבלא אורייתא, מ"ט קדישין עלאין יתבין קיימין למיטל רשותא בכל יומא מאבנין זהירין דגליפאן בההוא חושנא. [p. 473] וההוא דלביש חושנא יתיב בכרסייא קדישא יקירא דארבע קיימין. מסתכלין בחושנא, על מימריה עאלין ועל מימריה נפקין. זקפן עינין ומסתכלין לעילא חמאן ציצא דלהיט בשית מאה ועשרין עיבר ושמא קדישא עלאה גליף עלוי. מזדעזען ומתחלחלן קטירי בסטרוי דימינא קדישא דשמאלא. נטיל בידוי סמכי שמיא וגלי לון הה"ד (ישעיה לד:4) ונגולו כספר השמים.

א"ל ר' עקיבא מהו דכתיב (שיר ו:11) אל גנת אגוז ירדתי.

[p. 474] א"ל תא חזי הגנה היא דנפקא מעדן ודא היא שכינתא. אגוז דא היא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין דמתפרשן מן גנתא כהאי אגוזא דאינון ארבע רישין לגו. ומאי דאמר ירדתי כמה דתנן ירד פלוני למרכבה.

א"ל ר' עקיבא אי הכי הוה ליה למימר לאגוז ירדתי מהו אל גנת אגוז ירדתי.

א"ל משום דהיא שבחא דאגוזא מה אגוזא טמירא וסתימא מכל סטרוי כך רתיכא דנפקא מגנתא סתימא מכל סטרוי. מה אינון ארבע רישין די באגוזא מתחברן בהאי גיסא ומתפרשן מהאי גיסא כך רתיכא מתחברן באחדותא בחדוותא בשלימותא בשלימו ומתפרשן כל חד בעברוי על מה דאתמני הה"ד (בראשית ב:11) הוא הסובב את כל ארץ החוילה הוא ההולך קדמת אשור וכן כולם.

אמר רבי עקיבא האי לכלוכא דהיא בקליפוי דאגוזא למאי רמיזא.

אמר ליה אע"ג דאורייתא לא גלי ליה בהאי גלי. ת"ח מנהון מרירן ומנהון מתיקן, ורמיזא אית לון. אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דשירותא אבל כל רמיזא דגלי באורייתא חזינן דהוא דינא והכי הוא לירמיהו אחזו ליה בדינא דכתיב (ירמיה א:11) מקל שקד אני רואה. מאי שקד. שקדים ממש, וכן בבליעת קרח (במדבר יז:23) ויגמול שקדים. [p. 475] ומן תיבותא ממש אשתמע דהוא דינא קשיא דכתיב (דניאל ט:14) וישקוד יי' על הרעה, וכן (ירמיה א:12) שוקד אני על דברי וכן כולם.

אמר ליה ר' עקיבא משמע כל מה דעבד קב"ה למילף מניה חכמתא סגיאה דכתיב (משלי טז:4) כל פעל יי' למענהו.

ר' אליעזר אמר מהכא דכתיב (בראשית א:31) את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו מאד. למילף מניה חכמתא עלאה.

 

א"ר יהודה מאי דכתיב (קהלת ז:14) גם את זה לעמת זה עשה האלהים. כגוונא דרקיעא עבד קב"ה בארעא וכלהו רמיזא למה דלעילא. דכד הוה חזי ר' אבא חד אילנא דאביה אתעביד עופא דפרח הוה בכי ואמר אי בני נשא הוו ידעי למאי רמיזאן הוו מבזען תותביהון עד טבוריהון למאי דאתנשי חכמה מנהון כ"ש בשאר מה דעבד קב"ה בארעא.

כדאמר ר' יוסי אלנין אינון דאתחזי מנהון חכמתא כגון חרובא דקל פסתוקא וכדומה לון כלהו בחד רכיבא אתרכבו. כל אינון דעבדין פירין בר מתפוחין [p. 476] רזא חדא אינון בר שבילין דאתפרשן. כל אינון דלא עבדין פירין ואינון רברבין בר מערבין דנחלא דאית להו רזא בלחודוי מחד יניקא יניקו. וכל חד מאינון דאינהו זוטרי בר מאזובא מאימא חדא אתילידו. כל עשבין דארעא דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא כל חד וחד רזא בלחודוי כגוונא דלעילא ובגין כך כתיב (ויקרא יט:19) שדך לא תזרע כלאים, דכל חד וחד עאל בלחודוי ונפיק בלחודוי הה"ד (איוב לח:33) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, וכתיב [טז ע"א] (ישעיה מ:26) לכלם בשם יקרא. ומה בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי ולא בעא קב"ה לגלאה לון ולערבבא לון וקראן בשמהן, בני יעקב דאינון שבטין קדישין דאינון קיומא דעלמא על אחת כמה וכמה הה"ד ואלה שמות בני ישראל.

[p. 477] ר' יוסי בר' יהודה אמר אילו נאמר אלה שמות משמע דהכי הוא, השתא דכתיב ואלה שמות משמע דעל הראשונים מוסיף. מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב.

א"ר יהודה ח"ו בשעה דאמר קב"ה (בראשית מו:4) אנכי ארד עמך מצרימה ס"ד שהשכינה ירדה עמו באותא שעה.

א"ל והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה, ממש.

א"ל בשעה שהיתה ירידה לבניו ירדה שכינה הה"ד אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. כל זמן שיש לך עלייה כביכו"ל עלייה יש לי ובשעה שיש לך ירידה כביכו"ל אנכי ארד עמך. ועד שמת יוסף וכל אחיו והיתה להם ירידה עמדה השכינה וירדה עמהם כשם שירדו אלה כך ירדו אלה.

[p. 478] אמר ר' יהודה מה כתיב למעלה מן הענין. (שם נ:26) וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים. באותה שעה ירדו בני ישראל בגלות והשכינה ומלאכי השרת עמהם הה"ד ואלה שמות בני ישראל, שהם הוסיפו על הראשונים לרדת בגלות.

א"ל אי הכי יעקב הוה מית או לא.

א"ל מית.

א"ל ומהו דכתיב הבאים מצרימה את יעקב. אי בחיי אימא את יעקב ואי בתר דמית אפיק מתמן את יעקב.

א"ל תא חזי לא אמר קרא היורדים מצרימה את יעקב שעדיין לא היתה ירידה ליעקב אלא הבאים, מלמד שבאו עם יעקב והלכו להם עד שירדו אלה בגלות וירדו אלה עמהם הה"ד ואלה שמות.

ר' דוסתאי אמר בכל יום ויום היו באים והולכים להם הה"ד הבאים מצרימה ולא כתיב אשר באו והיינו דכתיב הבאים מצרימה, בתחילה את יעקב, ולאחר כשהיתה להם ירידה איש וביתו באו.

[p. 479] ות"ח בני יעקב כלהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין נחתו.

רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו האי פרשתא מלין עלאין אית בה. דתנן בשעתא דנחתו אלין רתיכין ומשריין קדישין דיוקניהון דשבטין דגליפין לעילא כלהו עאלן למידר עמהון הה"ד איש וביתו באו וכתיב ראובן שמעון לוי.

ד"א ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. אתחזר פרשתא דא למה דא"ר יוסי ברבי יהודה וכלא הוה.

ות"ח רבי אלעזר בן ערך כד הוה מטי להאי פסוק הוה בכי. דתניא א"ר אלעזר בן ערך בשעתא שנכנסו ישראל בגלות אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא צווחו ואמרו סבא סבא כאבא דבנין לאו בלאותא דעלמא דין בניך כלהו משתעבדין בקשיו עם אחרן עבדין בהו נוקמין דעלמא. בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא רשותא שאיל ונחית. קרא קב"ה לכל רתיכוי ומשרייתיה ומלכיהון בראשיהון ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוהי. שבטין נחתו חיין עם אבוהון ושבטין נחתו מתים עם אבוהון הה"ד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' וכתיב ראובן שמעון לוי וגו'. ות"ח מתים הוו ונחתו וכתיב ויוסף היה במצרים.

אמר רבי יצחק בהאי אתקרי (תהלים קג:13) כרחם אב על בנים.

 

[p. 480] רבי יהודה בר שלום הוה אזיל באורחא ורבי אבא הוה עמיה. עאלו לחד אדרא ובתו תמן. אכלו. כד בעו למשכב שוו רישיהון בההוא תלא דארעא והוה חד קברא. עד לא דמיכו קרא חד קלא מן קברא אמר זרעא לארעא אזלא. תריסר שנין הוה [טז ע"ב] דלא אתערית בר האידנא דפרצופא דברי חמינא הכא.

א"ר יהודה מאן את.

אמר יודאי אנא ואנא יתיב נזיפא דאנא לא בעינא למיעל בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא גוי כד איהו הוה זעירא ואלקי ליה כל יומא וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא.

אמר ליה ואתון ידעין בצערא דחיי.

א"ל שרי קברי. אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא והאידנא אתערית הכא דהוו אמרין לי כל יומא דלעגלא ייתי ברי הכא ולא ידענא אי בחיי אי במותא.

[p. 481] א"ל רבי יהודה מאי עבידתייכו בההוא עלמא.

אתרגיש קברא ואמר אזילו קומו דהאידנא ילקון לברי.

תווהו וערקו מתמן כפלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל. חמו חד בר נש דהוה רהיט וערק והוה שתית דמא אכתפוי. אחדו ביה וסח להו עובדא. אמרו ליה מה שמך.

אמר להו לחמא בר ליואי.

אמרו ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה.

לא אהדרו.

אמר רבי אבא האי דאמרו דצלותהון דמתייא מגינן על חיי מנלן. דכתיב (במדבר יג:22) ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

 

א"ר יהודה ת"ח תרין נדרין נדר קב"ה ליעקב, חד דייחות עמיה למידר עמיה בגלותא וחד דיסקיניה מקבריה למחמי חדוותא דסייעתא קדישא דדיירי עם בנוהי הה"ד (בראשית מו:4) אנכי ארד עמך מצרימה, אנכי ארד עמך בגלותא, ואנכי אעלך גם עלה כד"א (יחזקאל לז:12) והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וכתיב (תהלים קכב:4) ששם עלו שבטים וגו'.

 

[p. 482] ויקם מלך חדש על מצרים וגו'.

א"ר שמעון בו ביום נתנה רשות לשרו של מצרים על כל האומות. דתנא עד שלא מת יוסף לא נתנה שררה לשרו של מצרים על ישראל. כיון שמת יוסף ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם כלומר מאן דהוה מאיך וקם.

רבי יצחק פתח (שיר א:12) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך, הה"ד (ישעיה מד:6) כה אמר יי' מלך ישראל וכתיב (דברים לג:5) ויהי בישורון מלך. במסבו, בין כנפי הכרובים. נרדי נתן ריחו, שסבבו להסתלק מביניהם.

ד"א עד שהמלך במסבו, בעוד שהיה הקב"ה נותן התורה לישראל דכתיב (שמות לד:7) ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו', בעוד שהיה כותב תורה לישראל הניחו ריחם הטוב ואמרו אלה אלהיך ישראל.

ד"א עד שהמלך במסבו, בעוד שהיה הקב"ה יורד על הר סיני לתת התורה לישראל נרדי נתן ריחו דכתיב (שם כד:7) נעשה ונשמע.

[p. 483] רבי תנחום אמר כל אומה ואומה יש לה שר למעלה וכשהקב"ה נותן שררה לזה מוריד לזה וכשנותן שררה לאותו שר אין לו שררה זולתי בישראל הה"ד (איכה א:5) היו צריה לראש.

רבי יצחק אמר ישראל הם כנגד כל האומות שבעולם. מה שאר האומות הם שבעים אף ישראל הם שבעים כנגד כל אומות שבעולם דכתיב (בראשית מו:27) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. ומי ששולט בישראל כאילו שולט על כל העולם כולו.

רבי אבא אמר מהכא ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. הא שבעה וכל מדרגא לעשרה הא שבעים. מה כתיב אחריו. ויקם מלך חדש על מצרים.

אמר רב הונא מפני מה השתעבדו ישראל בכל האומות. כדי שישאר העולם בהם שהם כנגד כל העולם. וכתיב (זכריה יד:9) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, ומה הוא אחד אף ישראל אחד דכתיב (שמואל ב ז:23) גוי אחד בארץ. מה שמו אחד ונתפרש בע' אף ישראל אחד ונתפרש בשבעים.

 

[p. 484] רבי יהודה פתח (משלי ל:21-23) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה. תחת עבד כי ימלוך, דתניא [יז ע"א] אין לך אומה שפלה ונבזית לפני הקב"ה כמו המצרים ונתן להם שררה בשביל ישראל. ושפחה כי תירש גבירתה, זו הגר שילדה לישמעאל שעשה כמה רעות לישראל ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני ענויין וגזר עליהם כמה שמדות ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל.

[p. 485] ר' יהושע הוה סליק לירושלם והוה אזיל באורחא. חמא חד ערבאה דהוה אזיל באורחא ובריה עמיה. פגעו ביודאי חד אמר לבריה האי יודאי געלא דמאיס ביה מריה. טול ליה ורקיק ליה בדיקניה ז' זמנין דאיהו מזרעא דמשעבדין ביה שבעה עממין.

אזל בריה ואחיד בדיקניה.

אמר רבי יהושע ראמין ראמין גוזרנא על עלאין דיחתון לתתא.

עד לא סיים אתבלעו באתריהון.

רבי יצחק פתח (שיר ד:6) עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה. עד שיפוח היום האי קרא על גלותא דישראל אתמר דאינון ישתעבדון בגלותא עד שיסתיים אותו היום של מעלת האומות.

דתנן א"ר יצחק אלף שנים הוא מעלת כל האומות כאחד על ישראל ואין אומה שלא ישתעבד בהם ויום אחד הוא כנגדו דכתיב (זכריה יד:7) והיה יום אחד הוא יודע ליי' וגו'.

ד"א עד שיפוח היום, קודם שיפוח אותו היום מן האומות, ונסו הצללים, הם שרים השולטים עליהם, אלך לי אל הר המור. אמר קב"ה אלך לי לנער האומות מירושלם שהיא הר המור שנאמר בהר המוריה אשר בירושלם, ואל גבעת הלבונה, [p. 486] זו בית המקדש אשר בציון דכתיב ביה (תהלים מח:3) יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון.

א"ר יהודה כד"א (איוב לח:13) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, כהאי דאחיד בטלית לנערא טנופא מנה.

ר' יוסי אמר עתיד הקב"ה להגלות על ירושלים של מטה ולטהר אותה מגלולי העמים קודם שיסתיים אותו היום של האומות. דא"ר חייא אין שולטנות האומות על ישראל אלא יום אחד ממש שנאמר (איכה א:13) נתנני שוממה כל היום דוה, יום אחד ממש ולא יותר.

א"ר יוסי אי יתיר ישתעבדון לא על פום גזרת מלכא הוא אלא על דלא בעיין למיהדר לקבליה וכתיב (דברים ל:1) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה (שם ד:30) באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך וגו' וכתיב (שם ל:4) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'.

 

[p. 487] ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל.

א"ר שמעון ת"ח דהא על כל פנים מלאכא שלטונא דממנא על מצראי הוה והכי הוא דרובא דפרשתא לא אתמר אלא מלך מצרים סתם והיינו ממנא רברבא על מצראי, פרעה מלך מצרים, פרעה ממש.

א"ר שמעון לפיכך כתיב ויאמר כלומר הכניס בלבם דבר זה כד"א (שמואל ב טז:10) כי יי' אמר לו קלל את דוד, מחשבת הלב בלבד, וכן (אסתר ו:6) ויאמר המן בלבו, וכן (בראשית יז:17) ויאמר בלבו הלבן מאה שנה, אף כאן הכניס מחשבה בלבם שאמר רב ועצום ממנו. מאי ממנו. ר"ל ממני. והם אמרו במחשבותם שגדול כחם ועצום ממנו מהשר שלהם.

ר' יצחק אמר כל העולם כלו מושכים כח משריהם וישראל מושכים כחם מהב"ה והם נקראים עם יי' ולא עם מהשרים.

ר' יהודה אמר הכא נקראים עמו דכתיב ויאמר אל עמו והתם כתיב (שמות ג:7) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, עמי ממש. ישראל נקראו עם [p. 488] יי' ושאר האומות נקראו עמו של שר שלהם דכתיב (מיכה ד:5) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם יי' אלהינו לעולם ועד.

אמר רבי אבא האי פסוק הוה ליה למימר הנה עם ישראל או בני ישראל. מהו עם בני. אלא עם בני ישראל ממש מההוא ישראל דלעילא, דחשיבו דעם בני ישראל הוו ולא עם יי' וכתיב ויקוצו מפני בני ישראל ולא כתיב מפני [יז ע"ב] עם בני ישראל אלא מפני בני ישראל ממש.

רבי יוחנן הוה קאים קמיה דר' יצחק אמר מה ראה בלק לומר (במדבר כב:11) הנה עם היוצא ממצרים ולא אמר עם בני ישראל.

אמר ר' יצחק בלק מכשף גדול הוה וכן דרך המכשפים לקחת הדבר שאין בו חשדא וכן אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם אלא שם אמו דבר שאין בו חשדא דכן דרך השדים דמעיינים בההוא מלה דקאמרי להו אי איהו כדיבא מודיעין ליה מלין כדיבין ואי הוא קשוט כל מה דאמרין לזמנא זעירא קושטא הוא כל שכן למעבד עבידתא.

רבי אחא אמר בלק אורחא דקלנא נקט, הנה עם היוצא ממצרים כלומר דלית אנן ידעין ממאן אינון.

[p. 489] אמר רבי יוחנן מפני מה עמא דרברבין נטירין ועמא דקב"ה לא נטירין.

אמר רבי יצחק לא דמי מסכנא לעתירא. מסכנא בעי לנטרא דיליה עתירא לא נטיר דיליה וכל שכן דישראל אינון ממלכא דרחים קשוט ודינא, ודינא קדמאה עביד בגוברין דביתיה דבעי דאינון להוון נטירין מחטאה יתיר מכלהו הה"ד (עמוס ג:2) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם.

רבי יוסי נפק לאורחא והוה רבי אחא בר יעקב אזיל עמיה. עד דהוו אזלי שתיק רבי יוסי והרהר במלי דעלמא ורבי אחא הרהר במלי דאורייתא. עד דהוו אזלי חמא רבי יוסי חד חויא דהוה רהיט אבתריה. א"ל לרבי אחא חזית האי חויא דרהיט אבתראי.

אמר ליה רבי אחא אנא לא חמינא ליה.

רהט רבי יוסי וחויא אבתרוי. נפל רבי יוסי ודמא שתת ונחת מחוטמוי. שמע דהוו אמרין רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם.

[p. 490] אמר רבי יוסי ומה על שעתא חדא כך מאן דמתייאש מנה על אחת כמה וכמה. פתח ואמר (דברים ב:7) כי יי' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך וגו' המוליכך וגו' נחש שרף ועקרב וגו'. נחש שרף למה הכא. אלא לקחת עונשן מישראל כל זמן שמתפרשין מן עץ החיים דכתיב (שם ל:20) כי הוא חייך ואורך ימיך.

אמר רבי חייא תא חזי כתיב (משלי יג:24) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכתיב (מלאכי א:2) אהבתי אתכם אמר יי' וכתיב (שם:3) ואת עשו שנאתי. מהו שנאתי. דכתיב חושך שבטו שונא בנו כלומר שנאתי אותם ועל כן חשכתי שבט מהם. כל שכן וכל שכן תלמידי חכמים דלא בעי קב"ה דיתפרשון מעץ החיים אפילו רגעא חדא.

 

ויאמר אל עמו, נתן להם עצה לעשות עמהם רעה.

אמר רבי תנחום יודעים היו מצרים באצטגנינות שלהם שסופן ללקות על ישראל ולפיכך הקדים שר שלהם לעשות עמהם רעה.

 

[p. 491] רבי יצחק פגע בההוא טורא וחמא חד בר נש דהוה נאים תחות חד אילן. יתיב תמן. עד דהוה יתיב חמא ארעא דמתחלחלא ואתבר ההוא אילנא ונפל וחמא בקיעין גומין בארעא וארעא סלקא ונחתא. אתער ההוא גברא צווח לקבליה דרבי יצחק ואמר ליה יודאי יודאי בכי ונהים דהאידנא מקימין ברקיעא חד רברבא ממנא שלטנא עליון והוא זמין למעבד עמכון ביש סגי והאי רגשא דארעא בגיניכון הוה, דכל זמנא דרגשא ארעא כד קם ממנא דיעביד עמכון ביש.

תווה רבי יצחק ואמר ודאי כתיב (משלי ל:21-22) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך, ממנא דהוה ממנא תחות שלטנא אחרא ומליך ויהבין ליה שלטנא וכ"ש כד שליט בישראל.

א"ר חמא בר גוריא כשהקב"ה מניח לישראל תחות ממשלת האומות יתיב וגעי ובכי הה"ד (ירמיה יג:17) במסתרים תבכה נפשי.

[p. 492] אמר רבי יוסיבמסתרים ממש דווקא.

רבי יהודה עאל לגביה דרבי אלעזר אשכחיה דהוה יתיב וידיה בפומיה והוה עציב. אמר ליה במאי [יח ע"א] עסיק מר.

אמר ליה דכתיב (משלי טז:15) באור פני מלך חיים. אי טרנא עציב וכ"ש דגעי ובכי שמשוי מאי עבדי. הה"ד (ישעיה לג:7) הן אראלם צעקו חוצה. מאי חוצה. מריהון בגו ואינון לבר, מריהון בבתי גואי ואינון בבתי בראי. בתי גואי מאן אינון. אמר רבי יצחק אינון מעשרה כתרי מלכא.

מלאכי שלום מר יבכיון, וכי יש מלאכים שאינם של שלום.

אמר ליה אין, תא חזי אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דדינא דלא קשיא ואית מארי דינא ורחמנותא ואית מארי דרחמנותא דלית בהו דינא כלל ואלין אתקרון מלאכי שלום ועל אינון דלתתא כתיב (שם נ:3) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, וכתיב (שם לד:4) ונמקו כל צבא השמים.

[p. 493] אי הכי כל אינון שלטנין דממנן על שאר עמין כד חמאן למריהון עציב למאי עבדין פרוכא לבנוהי.

א"ר אלעזר לא עבדי אלא מאי דאתפקדו ורעותא דמריהון עבדין.

ר' דוסתאי אמר בעדנא דאתמסרן בנוי דקודשא ב"ה לשלטני עממין מתכנפין תריסר בתי דינין ומשתקען בתהומא רבא. געי טרנא געין רהיטן ונחתין תרין דמעין לשקיעא דימא רבא הה"ד (תהלים לו:7) משפטיך תהום רבה. ומתגלגלן עלאין לתתא אתבקען תתאין ונחתן מאתן וארבעין דרגין הה"ד (עמוס ג:8) אריה שאג מי לא יירא.

תנא בשעה שמסר הקב"ה לישראל לשרו של מצרים גזר עליהן שבעה גזרות שישתעבדו בהם המצרים הה"ד וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, כנגדם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם.

 

[p. 494] הבה נתחכמה לו.

רבי יוסי אמר אין הבה אלא לשון הזמנה לעשות דין כד"א (בראשית יא:7) הבה נרדה, (שמואל א יד:41) הבה תמים.

אמר רבי יוחנן הבה לשון הסכמה כולם והזמנה כמו (בראשית יא:4) הבה נבנה לנו עיר, (שופטים כ:7) הבו לכם עצה, (תהלים כט:1) הבו ליי' בני אלים.

רבי יצחק אמר הבה נתחכמה לו, והיה בהסכמת דין אצלו פן ירבה, ורוח הקדש אומרת כן ירבה וכן יפרוץ. ויקוצו מפני בני ישראל דהוו מתעקצי ממלאכי השרת כהני קוצי דמתעקצי בהו אינשי.

[p. 495] ר' יודאי א"ר יצחק מה היתה מחשבתן של מצרים למנוע מישראל פריה ורביה והשר הממונה עליהם שהכניס בלבם כך. אלא היו יודעים שהיה עתיד להוליד בן אחד לעמוד לישראל ועתיד לעשות דין באלהיהם על ידו.

דאמר רבי יוחנן בשעה שאמר משה (שמות יב:12) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הלך דומה שרו של מצרים ד' מאות פרסה. א"ל הק"ה גזרה נגזרה לפני דכתיב (ישעיה כד:21) יפקד יי' על צבא המרום במרום וגו'. באותה שעה נטלה השררה ממנו ונתמנה דומה שר של גיהנם לידון שם נפשות הרשעים ורבי יהודה אומר על המתים נתמנה.

[p. 496] אמר רבי חנינא כתיב (במדבר לג:4) ובאלהיהם עשה יי' שפטים. וכי באלוה של כסף ושל זהב ושל עץ ושל אבן יש שפטים.

אלא אמר רבי יוסי של כסף ושל זהב היו נתכים מאליהם ושל עץ מתרקבין.

אמר רבי אלעזר אלוה של מצרים שה היה וצוה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש כד"א (דברים ז:25) פסילי אלהיהם תשרפון באש כדי שיהא ריחו נודף ועוד (שמות יב:9) ראשו על כרעיו ועל קרבו, ועוד שעצמותיו מושלכים בשוק וזאת היתה למצרים קשה מכולן הה"ד שפטים.

אמר רבי יהודה באלהיהם ממש וזהו שר שלהם, לקיים יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם וכ"ש שר שלהם, על כן כתיב הבה נתחכמה לו.

רבי יוחנן אמר הרבה ע"ז היו במצרים ונילוס אלוה [יח ע"ב] שלהם ובכלל אלהיהם ובכולם עשה יי' שפטים.

[p. 497] אמר רבי אבא הא דר' יוחנן דייקא ופשיטא משום דאלהיהם נלקים בתחלה ואח"כ האומה. וכן נילוס נלקה בתחלה והעצים והאבנים הה"ד (שמות ז:19) ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים שהיו להם אלהות ממש.

ואמר רבי יצחק על צבא המרום במרום כתיב ונילוס לא היה במרום.

א"ר יוחנן רוב מימיו כדוגמתן במרום.

אמר רבי יצחק שר שלהם נלקה בתחלה ואח"כ שאר אלהיהם.

רבי שמעון ברבי יוסי אומר לקות אומה של מצרים ממש לא היה אלא בים דכתיב (שם יד:14) לא נשאר בהם עד אחד, וקודם זה נעשה שפטים באלהיהם ועל דא כתיב הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, ונתנבאו על העתיד כפי מה שאירע להם, ונוסף גם הוא על שונאינו, נבאו על מחנות עליונים שיהיו שרויים בתוכם, ונלחם בנו, נבאו על מה דכתיב יי' ילחם לכם וגו', ועלה מן הארץ כד"א ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

 

[p. 498] וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.

רבי אלעזר פתח שיר השירים אשר לשלמה. תנא כשברא הקב"ה את עולמו עלה בחפץ לפניו וברא את השמים בימינו והארץ בשמאלו ועלה בחפץ לפניו לנהוג היום והלילה וברא המלאכים הממונים בחסדו ביום וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה הה"ד (תהלים מב:9) יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי, אלו מימין ואלו משמאל אלו מקשיבים שירת היום ואלו מקשיבים שירת הלילה שירתם של ישראל קדוש.

רבי יצחק אמר אותם שאומרים שירה בלילה מקשיבים שירתם של ישראל ביום הה"ד (שיר ח:13) חברים מקשיבים לקולך.

אמר רבי שמעון כת אחת כלולה משלש כתות אומרת שירה בלילה הה"ד (משלי לא:15) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה.

[p. 499] אמר רבי אלעזר עשרה דברים נבראו ביום ראשון ומהם מדת יום ומדת לילה ועל מדת לילה כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כד"א (איוב טז:9) אפו טרף וכתיב (מיכה ה:7) וטרף ואין מציל. וחק לנערותיה כד"א (שמות טו:25) חק ומשפט, (תהלים קמז:19) חקיו ומשפטיו, (שם פא:5) כי חק לישראל הוא משפט, מכאן שמה"ד שולטת בלילה.

ותנא אלו האומרים שירה בלילה אלו הם שרים על כל בעלי שיר וכשפותחין החיים שירה מוסיפין העליונים כח לדעת ולהכיר ולהשיג מה שלא השיגו, שמים וארץ מוסיפין כח בהאי שירה.

אמר רבי נחמיה אשרי הזוכה לדעת באותו שיר. דתניא הזוכה באותו שיר ידע בענייני התורה והחכמה ויאזין ויחקור [p. 500] ויוסיף כח וגבורה במה שהיה ובמה שעתיד להיות ובזה זכה שלמה לדעת.

דתני רבי שמעון דוד ע"ה ידע בזה ותקן שירים ותושבחות הרבה ורמז בהם העתידות לבוא והוסיף כח וגבורה ברוח הקודש. ידע בענייני התורה והחכמה ואזן וחקר והוסיף כח וגבורה בלשון הקודש.

ושלמה זכה יותר באותו השיר וידע החכמה ואזן וחקר ותקן משלים הרבה ועשה ספר מאותו השיר ממש והיינו דכתיב (קהלת ב:8) עשיתי לי שרים ושרות, כלומר קניתי לי לדעת שיר מאותן השירים העליונים ואשר תחתם והיינו דכתיב שיר השירים כלומר שיר של אותם שרים של מעלה שיר שכולל כל ענייני התורה והחכמה וכח וגבורה במה שהיה ועתיד להיות, שיר שהשרים של מעלה משוררים.

א"ר אלעזר אלו השרים עמדו עד שנולד לוי אבל משנולד לוי ואילך אמרו שיר. כיון שנולד משה ונמשח אהרן [p. 501] ונתקדשו הלוים נשלם השיר ונשארו השרים על משמרותם.

ואמר רבי אלעזר באותה שעה שנולד לוי פתחו למעלה ואמרו (שיר ח:1) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי [יט ע"א] אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. כיון שיצאו משבט לוי המשוררים של מטה ונתקדשו כולם עמדו על משמרותם והיו אלה לנוכח אלה חברים כאחד והעולמות אחד ומלך אחד שוכן עליהם בא שלמה ועשה ספר מאותו שיר של אותם שרים ונסתם החכמה בו.

א"ר יהודה למה נקרא שם השרים של מטה לוים. על שנלוים ונחברים למעלה כאחד והשומע נלוה ונדבק נפשו למעלה, וע"כ אמרה לאה (בראשית כט:34) ילוה אישי אלי.

רבי תנחום אמר שבכל נלוה זרע לוי עם השכינה במשה ואהרן ומרים ובכל זרעו אחריו והם הנלוים אל יי' לשרתו.

ת"ח בשעה שעמדו המשוררים של מעלה לא עמדו על משמרתם עד שנולדו שלשה האחים משה אהרן ומרים. תינח משה ואהרן, מרים למה.

[p. 502] אמר רבי יוסי הה"ד (קהלת ב:8) ושרות כד"א (שמות טו:21) ותען להם מרים. תאנא באותה שעה שנולד לוי נטלו הקב"ה ובחרו מכל אחיו והושיבו בארץ והוליד לקהת וקהת הוליד לעמרם והוא הוליד לאהרן ומרים. פירש מאשתו והחזירה. באותה שעה היו המשוררים של מעלה עומדים ומשוררים. גער בהם הקב"ה ונשתכך השיר עד שנטה קו ימינו והושיט לעמרם.

מ"ט נקרא עמרם. שיצא ממנו עם רם על כל רמים.

ולא נזכר שמו, מ"ט לא נזכר שמו.

[p. 503] רבי יהודה אמר בשם רבי אבהו מפני שבצנעא הלך ובצנעא חזר לאשתו כדי שלא יכירו בו הה"ד וילך איש ולא נאמר וילך עמרם בפרהסיא. ויקח את בת לוי, אף היא בצנעא חזרה ולא נזכרה שמה.

רבי אבהו אמר וילך איש, זה גבריאל דכתיב (דניאל ט:21) והאיש גבריאל, שהלך הוא והחזירה לעמרם.

רבי יהודה אמר עמרם ממש היה ולא נזכר שמו מפני שהליכה זו לא היתה ממנו להזדווג לאשתו אלא מלמעלה.

רבי יצחק אמר באהרן ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה ובמשה כתיב ויקח את בת לוי להורות שהשכינה נקראת על שם לוי ולא היה עמרם ראוי להוליד למשה עד שנטל חלק בשכינה והוליד למשה הה"ד ויקח את בת לוי, ולפיכך כתיב ותרא אותו כי טוב הוא.

רבי אלעזר אמר זכה עמרם שיצא ממנו בן שזכה לקול גדול דכתיב (שמות יט:19) והאלהים יעננו בקול, ועמרם זכה לבת קול דכתיב ויקח את בת לוי כלומר בת קול. ולפיכך כתיב [p. 504] וילך כלומר שהלך למדרגה זו. תאנא כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב (תהלים קמה:9) טוב יי' לכל, וכתיב (שם לד:9) טעמו וראו כי טוב יי'.

 

ויהי בימים הרבים ההם.

רבי יהושע דסכנין אמר ויהי בימים הרבים ההם, סוף גלותם היה שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לישראל במצרים. וכיון שנשתלם קץ גלותם מה כתיב. וימת מלך מצרים. מ"ט. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאותו, וכיון שנפל מלך מצרים שהוא שר שלהן זכר הקב"ה לישראל ושמע תפלתם.

אמר רבי יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם נתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם.

אמר רבי אלעזר בא וראה רחמנותו של הקב"ה. כשהוא מרחם על ישראל כופה למדה"ד [p. 505] ומורידה ומרחם עליהם והיינו דתנן שהקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול.

מאן אינון שתי דמעות.

אמר רבי יוסי לאו [יט ע"ב] מלה ברירא היא דהא א"ל לאובא טמיא דהוא כדיב ומליה כדיבן.

א"ר אלעזר לאו בתר אובא טמיא אזלינן. דברירא דמלה הוא דתנן בעשרה כתרי מלכא יש שתי דמעות והן שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כד"א (ישעיה נא:19) שתים הנה קוראותיך. וכשהקב"ה זוכר את בניו הוא מוריד אותם לים הגדול שהוא ים החכמה להמתיקן והופך מדת הדין למדת רחמים ומרחם עלייהו.

א"ר יהודה שתי דמעות שמהם באים הדמעות מהם בא הדין.

[p. 506] א"ר יהודה כתיב (שמות יד:10) והנה מצרים נוסע אחריהם וא"ר יוסי זה שר של מצרים הוא ואת אמרת וימת מלך מצרים זה שר של מצרים.

א"ר יצחק האי מלה קא מסייע לההוא דלעילא. כתיב הכא והנה מצרים וכתיב התם מלך מצרים, מלמד דעכשיו לא היה מלך דהורידוהו מגדולתו ולפיכך כתיב והנה מצרים ולא כתיב מלך מצרים. ומה דאמר וימת כד"א (שם ד:19) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.

א"ר יצחק א"ר יהושע בא וראה כל מלכי מצרים פרעה שמם ובכאן לא נאמר אלא מלך מצרים סתם, ובמקומו פרעה והוא פרעה ממש. ת"ח בעוד דאית שולטנותא דלעילא אית שולטנותא בעמא דלתתא אתעדי שולטנותא דלעילא אתעדי שולטנותא דלתתא.

[p. 507] א"ר אבא כתיב (זכריה יד:1) הנה יום בא ליי'. וכי שאר הימים אינם שלו.

אלא אמר רבי אבא מלמד ששאר הימים נתנים לשרים ואותו יום אינו של השרים אלא של הקב"ה כדי לעשות דין באומות מפני שבאותו יום יפלו כל השרים ממעלתם, ועל דא כתיב (ישעיה ב:11) ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, שאותו יום לא יהיה מעלה לשרים.

א"ר אבא כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה מה כתיב (שם לד:5) כי רותה בשמים חרבי.

וכי חרב ליי'.

אמר רבי יצחק חרב כתיב (שם:6) חרב ליי' מלאה דם וכתיב (שם סו:16) ובחרבו את כל בשר.

א"ר אבא החרב הוא הדין שעושה דכתיב (ד"ה א כא:16) וירא דוד את מלאך יי' עומד בין השמים ובין הארץ וחרבו שלופה [p. 508] בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך. אלא שהיתה הרשות נתונה בידו לעשות דין.

אמר ריב"ל אמר לי מלאך המות אי לאו דחייסנא ליקרא דברייתא פרענא להו בית השחיטה כבהמה.

א"ר אבא כלא משום דאתייהיב רשותא בידיה למעבד גמר דינא הה"ד (שם) וחרבו שלופה בידו, הרשות נתונה בידו לעשות דין.

אי הכי מאי (שם:27) וישב חרבו אל נדנה.

אמר רבי אבא שנחזר הדין לבעל הדין והרשות למי שהרשות שלו.

 

ויאנחו בני ישראל. ויתאנחו לא כתיב אלא ויאנחו כלומר נאנחו לו למעלה שהאנחה היתה בשבילם למעלה.

ר' ברכיה אמר בני ישראל דלעילא הוו. ומאן אינון בני ישראל. אינון דאתקרון בני פולחנא כלומר אותם שהם מן העבודה של מעלה. ותעל שועתם אל האלהים, שעד אותה שעה לא עלתה שועתם לפניו.

א"ר יצחק כד עביד קב"ה דינא בפמלייא של מעלה ההוא דינא מאי הוי.

[p. 509] אמר רבי אבא מעבר להו בההוא נהר דינור ואעבר לון משלטניהון ומני שולטנין אחרנין דשאר עמין.

א"ל והא כתיב (תהלים קד:4) משרתיו אש לוהט.

א"ל אית אשא קשיא מאשא ואית אשא דחי אשא.

אמר רבי יצחק תלת ענייני הכא, אנחה, צעקה, שועה, וכל חד מתפרשא מאחרא. אנחה כתיב ויאנחו בני ישראל, צעקה דכתיב ויצעקו, שועה דכתיב ותעל שועתם, וכל חד בלחודוי מתפרשא וכלהו עבדו ישראל.

אמר רבי יהודה צעקה ושועה עבדו, אנחה לא עבדו משמע מדכתיב ויאנחו, ולמעלה היתה האנחה בשבילם.

צעקה ושועה במאי אתפרשן.

אמר רבי יצחק אין לך שועה אלא בתפלה שנאמר (שם לט:13) שמעה תפלתי יי' ושועתי האזינה, (שם פח:14) אליך יי' שועתי, (שם ל:3) שועתי אליך ותרפאני. צעקה שצועק ואינו אומר כלום.

אמר רבי [כ ע"א] יהודה הלכך גדולה צעקה מכולן שצעקה היא בלב הה"ד (איכה ב:18) צעק לבם אל יי'. צעקה וזעקה דבר אחד הוא וזה קרובה [p. 510] להקב"ה יותר מתפלה ואנחה דכתיב (שמות כב:22) והיה כי יצעק אלי שמע אשמע צעקתו.

אמר רבי ברכיה בשעה שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א טו:11) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך מה כתיב. ויחר לשמואל ויצעק אל יי' כל הלילה, הניח הכל ולקח צעקה משום דהיא קרובה לקב"ה יתיר מכלהו הה"ד ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי.

ת"ר האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה האי צלותא שלימתא דהיא בלבא ולעולם לא הדרא ריקניא.

אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.

רבי יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה.

רבי יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל העוה"ז והעוה"ב דכתיב (תהלים קז:6) ויצעקו אל יי' בצר להם ממצוקותיהם יצילם.

 

פרשת ע"ב.

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין.

רבי שמעון פתח (שיר ב:16) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים.

א"ר שמעון אוי להם לבריות שאינם משגיחים ואינם יודעים. בשעה שעלה במחשבה לפני הקדוש ב"ה לברא עולמו כל העולמות עלו במחשבה אחת [p. 511] ובמחשבה זו נבראו כולם הה"ד (תהלים קד:24) כלם בחכמה עשית, ובמחשבה זו שהיא החכמה נברא העולם הזה והעולם של מעלה. נטה ימינו וברא העולם של מעלה, נטה שמאלו וברא העולם הזה הה"ד (ישעיה מח:13) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו, וכלם ברגע אחת בשעה אחת נבראו.

ועשה העולם הזה כנגד העולם של מעלה וכל מה שיש למעלה כדוגמתו למטה, וכל מה שיש למטה כדוגמתו בים והכל אחד. ברא בעליונים המלאכים ברא בעוה"ז בני אדם ברא בים לויתן כד"א (שמות לו:18) לחבר את האהל להיות אחד. כתיב באדם (בראשית ט:6) בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב (תהלים ח:6) ותחסרהו מעט מאלהים. אי בני נשא יקירין כל האי בעובדוי ואינון מתאבדין מטפה דבירא במה אתיין לשאבא מניה. ובחר בעליונים ובחר בבני ישראל. לעליונים לא קרא בנים לתחתונים קרא בנים הה"ד (דברים יד:1) בנים אתם ליי' אלהיכם. הוא קרא להם בנים והם קראו לו אב דכתיב (ישעיה סג:16) כי אתה אבינו וכתיב דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו.

[p. 512] הרועה בשושנים. הוא רועה בשושנים אע"פ שהקוצים סביב להם ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו.

ד"א הרועה בשושנים. מה שושן זה הוא אדום ומימיו לבן כך הקב"ה מנהיג עולמו ממה"ד למה"ר, וכתיב (שם א:18) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

רבי אבא הוה אזיל באורחא והוה עמיה רבי יצחק. אדהוו אזלי פגעו באינון ורדים. נטל חד רבי אבא בידוי והוה אזיל. פגע בהו רבי יוסי אמר ודאי שכינתא הכא ואנא חמינא בידוי דרבי אבא למילף חכמתא סגיאה דהא ידענא דרבי אבא לא נטל האי אלא לאחזאה חכמתא.

[p. 513] אמר רבי אבא תיב ברי תיב.

יתבו. ארח רבי אבא בההוא ורדא. אמר ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא ועל דא הדס במוצ"ש.

פתח ואמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי. מפני שהוא מנהיג עולמו בשושנים. מה שושן יש בו ריח והוא אדום מוצקין אותו והוא מתהפך ללבן ולעולם ריחו לא זז כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה שאלמלא כן לא יתקיים האדם החוטא. והחטא נקרא אדום כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג [כ ע"ב] ילבינו. מקריב קרבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מדת הדין אדום. מוצקין הריח ועולה העשן כלו לבן ואז האדום נהפך ללבן נהפך מדת הדין למדת הרחמים.

[p. 514] ותא חזי כל מדה"ד אין צריך הריח שלו אלא מצד אודם והיינו דאמר רבי יהודה מה דכתיב (מלכים א יח:28) ויתגודדו כמשפטם עד שפך דם עליהם. אלא היו יודעים שלא ישיגו ממדת הדין כרצונם זולתי באודם.

אמר רבי יצחק ועוד אודם ולבן נקרב לעולם והריח עולה משתיהן. מה השושן אדום ולבן כך ריח הקרבן, והקרבן מאדום ולבן. בא וראה מריח הקטורת שהסמנים מהם אדומים ומהם לבנים כגון הלבונה שהוא לבן, מר דרור אדום והריח עולה מאדום ולבן וע"כ מנהיג עולמו בשושנים שהוא אדום ולבן, וכתיב (יחזקאל מד:15) להקריב לי חלב ודם.

כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו זה אדום וזה לבן. מה השושן שהוא אדום והוא לבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו הריח לחזור כלו לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כלו לבן אלא באש. דאר"י מתוך תעניתו מחלישין אבריו וגובר עליו האש ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש והוא הנקרא מזבח כפרה.

[p. 515] והיינו דרבי אלעזר כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר גלוי וידוע לפניך יי' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי יהי רצון מלפניך שיהא הריח העולה מפי בשעה זו כריח הקרבן העולה מאש המזבח ותרצני. נמצא באדם שהוא מקריב בתעניתו החלב והדם והריח והאש והוא מזבח כפרה ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן ובלבד שיתכוין למה דאמרן.

אמר רבי יצחק מכאן ולהלאה כתיב (במדבר לא:23) כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר.

אמר רבי יוסי כשהיה בית המקדש קיים אדם מקריב קרבנו בענין זה ומתכפר לו. עכשיו תפלתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן כהאי גוונא.

דבר אחר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מה השושנים הקוצים מצויים בתוכם אף [p. 516] הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה השושנים אלמלא הקוצים אין השושנים כך אלמלא הרשעים אין הצדיקים. דאמר רבי יהודה במה הצדיקים ניכרים. מתוך שיש רשעים דאלמלא רשעים אין הצדיקים ניכרים.

ד"א הרועה בשושנים, המנהיג עולמו בשש שנים והשביעית שבת ליי'.

ד"א בשושנים, באותם ששונים בתורה.

 

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין.

רבי יהודה פתח ואמר (תהלים כג:1) מזמור לדוד יי' רועי לא אחסר, כלומר יי' הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן ומוליכם למרעה טוב למרעה שמן במקום נחלי מים מישר הליכתן בצדק ובמשפט אף הקב"ה כתיב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב.

אמר רבי יוסי דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו להרחיקם מן הגזל להנהיגם במישור והשבט בידו שלא יטו ימין ושמאל. כך הקב"ה הוא רועה את ישראל להנהיגם במישור ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל.

דבר אחר ומשה היה רועה. אמר רבי יוסי תדע לך של זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו הוא מוכן [p. 517] לקבל עול מלכות שמים. אם הרועה שוטה עליו נקרא (משלי כו:12) תקוה לכסיל ממנו.

אמר רבי יהודה משה חכם היה ובקי לנהוג את צאנו. בא וראה מדוד שנאמר (שמואל א טז:11) והנה רועה בצאן, ללמדך שדוד [כא ע"א] חכם גדול היה והיה רועה צאנו כדין וכשורה לפיכך עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל.

ולמה צאן ולא בקר.

אמר רבי יהודה ישראל נקראים צאן שנאמר (יחזקאל לד:31) ואתן צאני צאן מרעיתי, וכתיב (שם לו:38) כצאן קדשים כצאן ירושלים.

מה הצאן על המזבח בשבילם זוכה לחיי העולם הבא כך המנהיג לישראל כדין וכשורה בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו כדי שלא ילאו ויגעו ומוליכם אחרי אמותם ומרחם עליהם כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה (במדבר יא:12) כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו'. מה הרועה את הצאן כשהוא רועה טוב מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות כך המנהיג את ישראל אם הוא טוב מצילן מן האומות [p. 518] ומדין של מטה ומדין של מעלה ומדריכן לחיי העולם הבא. כך משה רועה נאמן היה וראה הקב"ה שכדאי הוא לרעות את ישראל באותו הדין ממש שהיה רועה את הצאן לכשבים כפי הראוי להם והנקבות כפי הראוי להן.

ולפיכך כתיב ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, ולא שלו. דאמר רבי יוסי וכי מי שנתן את צפורה בתו למשה לא נתן לו צאן ובקר. והלא יתרו עשיר היה. אלא משה לא היה רועה את צאנו כדי שלא יאמרו בשביל שהיה צאנו עמו היה רועה אותן בטוב ולכן כתיב את צאן יתרו חותנו ולא את שלו.

כהן מדין. רבי תנחום אומר אע"ג שהיה עובד ע"ז בשביל שעשה עמו חסד היה רועה צאנו כדין וכשורה במרעה טוב שמן ודשן.

וינהג את הצאן אחר המדבר. רבי יוסי אומר משה מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש שאותו מדבר היה מוכן לקבל עול מלכות שמים עליו. מה עשה. הנהיג את הצאן אחר המדבר.

[p. 519] רבי יצחק אמר אחר המדבר, עכ"פ ולא במדבר שלא רצה שיכנסו בתוכו אלא הרחיקם אחר המדבר. ויבא אל הר האלהים חרבה, הוא לבדו.

אר"י האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמי ליה מדלגא עלוי. כך משה והר סיני כשנראו זה עם זה דלג עליו הה"ד ויבא אל הר האלהים חרבה.

א"ר אבא מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכשראהו שנכנס לתוכו ודלג בו עמד ההר מלמד ששמחים היו זה עם זה.

א"ר יוסי יודע היה משה שאותו הר הר האלהים הוא דכתיב ויבא אל הר האלהים. דתנן מה ראה משה באותו הר. ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.

רבי יצחק אמר ראה העופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו של משה. מיד הרגיש בענין והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו.

 

וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה.

רבי תנחום אמר שעת המנחה היתה שמדת הדין שולטת בו.

רבי יוחנן אמר והא כתיב (תהלים מב:9) יומם יצוה יי' חסדו מדת חסד קאמר ולא מה"ד.

[p. 520] אמר רבי יצחק משיוצא האור עד שנוטה לרדת נקרא יום והוא מדת חסד. משנוטה לרדת נקרא ערב והוא מה"ד והיינו דכתיב (בראשית א:5) ויקרא אלהים לאור יום.

א"ר יוחנן שעת המנחה הוא מו' שעות ולמעלה.

דתניא ר' יצחק אומר מ"ד (שמות טז:12) בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. בין הערבים דהוא שעתא [כא ע"ב] דדינא תאכלו בשר וכתיב (במדבר יא:33) הבשר עודנו בין שניהם ואף יי' חרה בעם, משום דבין הערבים דינא דמלכותא שליט, ובבקר תשבעו לחם משום דאקרי חסד ההוא שעתא וכתיב (תהלים נב:3) חסד אל כל היום, וכתיב (בראשית א:5) ויקרא אלהים לאור יום דאיהו מצפרא.

רבי תנחום אמר זה אדום וזה לבן, האדום בין הערבים דכתיב (שמות טז:12) בין הערבים תאכלו בשר, והלבן בבקר דכתיב ובבקר תשבעו לחם.

רבי יצחק אמר כתיב (שם יב:6) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, דהוא שעתא למעבד דינא.

רבי יהודה אמר ילפינן משני כבשים שבכל יום, האחד מתקרב כנגד מדת החסד והב' כנגד מה"ד.

[p. 521] וא"ר יהודה מ"ד (במדבר כח:4) את הכבש האחד תעשה בבקר ולא כתיב את הכבש הראשון. אלא את הכבש האחד, מיוחד כנגד מדת החסד דבכל מקום שני לא נאמר כי טוב.

רבי תנחום אמר לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהוא כנגד מה"ד.

א"ר יצחק מכאן (ירמיה ו:4) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, זה מדת החסד, כי ינטו צללי ערב, שכבר גבר מה"ד. אברהם תקן תפלת שחרית כנגד מדת החסד.

ת"ר בההיא שעתא דעאל משה לטורא דסיני מ"ט אתגלי ליה בשלהובי אשתא דהוא דינא.

א"ר יעקב כדין ההיא שעתא הוה גרים.

ר' יוסי אמר כלא לחד גזעא אשתרשא. כתיב ויבא אל הר האלהים חרבה וכתיב (דברים ט:8) ובחרב [p. 522] הקצפתם את יי' וכתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה, מתוך שהם עתידים להיות כסנה כהאי דכתיב (ישעיה לג:12) קוצים כסוחים באש יצתו.

אמר ר' יהודה מכאן למדנו רחמנותו של מקום על הרשעים דכתיב והנה הסנה בוער באש, לעשות בהם דין ברשעים, והסנה איננו אוכל, לעשות בהם כליה, בוער באש, עכ"פ רמז לאש של גיהנם אבל הסנה איננו אוכל, להיות להם כליה.

ד"א וירא מלאך יי' אליו בלבת אש. מ"ט למשה בלבת אש ולשאר נביאים לא.

א"ר יהודה לאו משה כשאר נביאים. דתנן מאן דקריב לאשא ביה אתוקד ומשה קריב לאשא ולא אתוקד דכתיב (שמות כ:18) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה.

רבי אבא אמר האי דמשה אית לאסתכלא ביה בחכמתא עלאה. כתיב כי מן המים משיתיהו. מאן דאתמשך מן מיא לא דחיל מנורא. דתניא אמר רבי יהודה מאתר דאתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא.

[p. 523] א"ר יוחנן בעשרה דרגין אשתכלל דכתיב (במדבר יב:7) בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי. זכאה חולקיה דב"נ דמריה אסהיד כדין עלוי.

אמר רב דימי והא כתיב (דברים לד:10) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמר ריב"ל בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו, בלעם.

א"ל ודאי שפיר קאמרת.

אשתיק. כד אתא רשב"י שאילו קמיה האי מלה. פתח ואמר קוטיפא דקרנטי אתערבא באפרסמונא טבא ח"ו. אלא ודאי כך הוא, באוה"ע קם ומנו בלעם. משה עובדוי לעילא ובלעם לתתא, משה אשתמש בכתרא קדישא דמלכא עלאה לעילא ובלעם אשתמש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא ובההוא גוונא ממש כתיב (יהושע יג:22) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ואי סלקא דעתך יתיר זיל שאיל לאתניה.

[p. 524] אתא רבי יוסי ונשק ידוי. אמר הא חמידא דלבאי נפק לבר, דהכא משמע דאית עלאין ותתאין ימינא ושמאלא רחמי ודינא ישראל ואומות העולם. ישראל משתמשין בכתרין עלאין קדישין, אומות העולם בכתרין תתאין דלא קדישין, אלין דימינא ואלין דשמאלא. ועכ"פ מתפרשין נביאי עלאי מנביאי תתאי, נביאי דקודשא מנביאי דלאו דקודשא.

אמר רבי יהודה כגוונא דהוה [כב ע"א] משה פריש מכל נביאי בנבואה קדישא עלאה כך הוה בלעם פריש משאר נביאי וחרשי בנבואה דלאו קדישא תתאה. ועכ"פ משה הוה לעילא ובלעם לתתא וכמה דרגין ודרגין מתפרשין בינייהו.

אמר רבי יוחנן אמר רבי יצחק משה הוה מהרהר ואומר שמא ח"ו ישראל יכלו בהאי עבודה קשה הה"ד וירא בסבלותם. לפיכך וירא מלאך יי' אליו בלבת אש וגו', וירא והנה הסנה בוער באש וגו', כלומר משועבדים הם בעבודה קשה אבל והסנה איננו אוכל.